הכוח הנשי בקוקפיט

ישראל ישראלי

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית סילט אגמטן.

כנס טייסות בינלאומי שנערך בווינה בחן אפשרות להקמת ועדה קבועה ב-IFALPA שתטפל בנושאים המייחדים נשים טייסות * כל המשתתפות רוצות להגיע לכנס בתל אביב * נציגת האיגוד מדווחת:

מעין בכר

אי אפשר לומר שלא נעשתה כאן היסטוריה קטנה. התכנסנו, כ-35 טייסות מכל רחבי העולם, בווינה, לשלושה ימים אינטנסיביים מאוד באמצע אוקטובר 2019, כדי לבדוק את הצורך והאפשרות להקים במסגרת IFALPA ועדה קבועה שתפעל בנושאים המייחדים נשים טייסות. כחברת מועצת איגוד הטייסים הישראלי, ייצגתי בכנס את ישראל ואת האיגוד בכלל – ואת הטייסות הישראליות בפרט; ותתפלאו, הכוח הנשי בקוקפיט שלנו מונה כבר 12 טייסות: 6 באל על, 4 בארקיע ו-2 בישראייר. 

באופן פרדוקסלי, למרות שמספר הטייסות הגדול בעולם מצוי באסיה – באופן בולט באיר אינדיה, הייתי נציגה יחידה מהיבשת הגדולה. לצדי השתתפו בוועידה טייסות ממדינות רבות באירופה, אך גם מאוסטרליה, מניו זילנד, קנדה וארה"ב, דרום אמריקה וגם מדרום אפריקה ומטוניס. הטוניסאיות, אגב, היו החברות הכי טובות שלי, פיתחנו יחסים נהדרים והייתה בינינו שפה משותפת. הטייסות  ייצגו את כל סוגי חברות התעופה – חברות סדירות (לגסי), לואו קוסט ואפילו קרגו, בטווח גילאים רחב: מ-25 ועד 60 פלוס. אין ספק – כל המגזרים במקצוע שלנו קיבלו ייצוג הולם.

דבר אחד איחד את כולן: כולן רצו שהוועידה הבאה תתקיים בתל אביב! זה היה מחמם לב לראות מאיזה דימוי מוצלח נהנית תל אביב שלנו: שמש, חופים, אוכל משובח וכיף כללי. בסופו של דבר, מסיבות שלא תלויות בנו, תארח קנדה את הוועידה השנה, אך ב-2021 יש סיכוי מצוין שבעקבות האירוויזיון יתארח כאן גם הפורום הבינלאומי של טייסות!

טייסות בחברות מסחריות יש בעולם כבר משנות ה-70. אני מסתכלת בהערצה על פורצות הדרך אצלנו, כמו שולי מלמן בארקיע או ג'ואל לוסטיג בישראייר, שהעזו בתקופות שטיסה נחשבה – במיוחד אצלנו, עם ההילה של חיל האוויר – למקצוע כל-גברי, ולא נרתעו מתקרת הזכוכית עד שכבשו בכבוד את מקומן בקוקפיט. 

הנושאים בהם עסקו מושבי הוועידה נגעו לכל האספקטים המקצועיים והאישיים המשותפים לטייסות. לדוגמה: יש מחסור עולמי אדיר בטייסים. אנחנו 50% (פלוס/ מינוס) מהאוכלוסייה – אבל רק 7% – 12% ממצבת הטייסים, תלוי במדינה. למה נשים לא רואות בכלל במסלול הזה אפשרות לקריירה? אחת התשובות האפשריות שהועלו נשענה על תפיסת הנשים את עצמן. טייס, ובמיוחד קברניט, הוא לא רק איש מקצוע. לא רק טכנאי. הוא גם מנהיג, מנהל הטיסה. נשים, כך נאמר, נוטות לתפוס את עצמן פחות כמנהלות. איגוד חברות התעופה, IATA הציג לאחרונה תוכנית בשם 25/25 שמשמעותה שעד שנת 2025 יעמוד ממוצע הנשים הטייסות בחברות התעופה על 25%. זה יהיה נהדר אם אלה יהיו המספרים – אבל אני לא בטוחה שזו הדרך: בעיני, לא צריכה להיות Quota לנשים.  

האם אורח החיים ה"אווירי" מתאים פחות לנשים? היום, כך למדתי, זוהרו של המקצוע הועם משהו – ומצד שני, גם הנכונות של הגברים לעבוד בכל שעה ובכל תנאי היא כבר לא מה שהיה פעם. במו אוזניי שמעתי טייסים שמגבילים את הטיסות שלהם "כדי להיות עם הילדים." אמירה שאי אפשר היה להעלות על הדעת לפני שנים מעטות. 

על הצד הפיזיולוגי הועלתה, כמובן, שאלת ההיריון. מתי להפסיק לטוס? ברגע שבו מתגלה לך ההיריון (כמקובל באמריקה) או עד ש"הסטיק נתקע בבטן." הריונות הוצגו גם כמעכבי קידום. אחת הסיסמאות הרווחות הייתה: "from glass ceiling to a brick wall" . כלומר – את תקרת הזכוכית שברנו, אנחנו כבר טייסות – אבל מבחינת קידום, עדיין ניצב בפנינו קיר לבנים. העובדה היא שיש מעט קברניטות בעולם, והדעה הרווחת היא ש"צריך לבחור." זה עצוב, מבחינתי. גברים לא ייאלצו להתמודד עם דילמה כזו. וזה אחד הנושאים בהם תצטרך הוועדה הקבועה לטפל. 

מצד ההדרכה הייתה הסכמה כללית שרצוי מאוד שלטייסות חדשות יתלווה "מנטור" – טייס ותיק, שעל ניסיונו ומקצועיותו נוכל להישען. יש דבר כזה "סיטואציה נשית" בקוקפיט ואני לא מתכוונת דווקא לעניינים פיזיולוגיים. טייסת שחזרה מסימולאטור אמרה שעכשיו היא מבינה מה האתגרים הנשיים שם. היא נתקלה בטייס שטען שפמיניזם פירושו שיוון מלא, ואם היא רוצה יחס זהה לטייס – היא צריכה להיות מוכנה לעשות כל מה שטייס עושה. "העירו לי שאו שאני לא מספיק אסרטיבית – ואז אני 'נשית' מדי, או שאני יותר מדי אסרטיבית – ואז אני כלבה. אין איזון. אין מצב 'נורמלי'. מה שלא עשיתי – ננזפתי." 

הועלו גם סוגיות של הטרדות מיניות ועלה הצורך לנסח משנה סדורה להדרכת נשים. באוזניי התלונן אחד המדריכים: "פתאום היא מתחילה לבכות בקוקפיט…" זה קצת הזכיר לי סרט ישן עם טום הנקס ומדונה בשם "ליגה משלהן" המספר על הקמת ליגת בייסבול נשית בזמן מלחמת העולם השנייה, משום שכל השחקנים הגברים יצאו למלחמה. באימונים נשברת אחת השחקניות ומתחילה לבכות. "למה את בוכה?" שואל אותה בתימהון טום הנקס, המאמן, "There is no crying in Baseball!". בקוקפיט כנראה יש ויש לפתח גישה נכונה לטפל בזה. דרך נוספת לנרמל את הגישה לטייסות שהוצעה בוועידה היא להגדיל את הנראות של טייסות – בסרטוני פרסומת, במודעות, בשלטי חוצות. שאנשים יתרגלו שטייסת זה עניין שגרתי ולגיטימי. 

אחת הדרכים שהוצעה כדי להתמודד עם שלל האתגרים היא לרתום גבר למאבק… כך, שיש עוד דרך ללכת. אבל, אני חייבת לומר שאני מרגישה שמנקודת המבט הנשית אנחנו, בישראל, מצויות במקום טוב – אפילו בהשוואה לאירופה ולאמריקה. להתראות בקנדה! 

שתף את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה