סוף סוף, התחלנו לתקן עוול ארוך שנים

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה השבוע את העלאת גיל הטיסה המירבי ל-67 לטייסי חברות התעופה הישראליות בתובלה אווירית מסחרית פנים-ארצית. עבור רבים מדובר בשינוי רגולטורי נקודתי, אך עבורי, ועבור חבריי באיגוד הטייסים, זהו רגע של סגירת מעגל. אי אפשר לדבר על הרגע הזה בלי להזכיר את קברניט יוסי שוב ז"ל, שהיה ממובילי המאבק הזה בראשית דרכו. יוסי, בנחישותו הידועה, הבין כבר לפני שנים רבות את העיוות שנוצר והיה מהראשונים להניח את היסודות למאבק הזה. אין לי ספק שהוא היה יכול להיות גאה מאוד בתוצאה שהושגה בימים אלו.

זהו שינוי שנוגע בלב אחת המחלוקות הארוכות, הסבוכות והטעונות שניהלנו ב-16 השנים האחרונות. מאז 2004, השנה שבה הועלה גיל הפרישה הכללי במשק ל-67, הטייסים הישראלים נותרו מאחור, כלואים בתוך מגבלה אנכרוניסטית של גיל 65. בימים אלו, סוף סוף, התחלנו לתקן את העיוות הזה.

המאבק הזה לא נולד ביום אחד. הוא נולד מתוך "מלכוד" משפטי וכלכלי שנכפה על ציבור הטייסים – בעוד המשק הישראלי קרא לעובדים להמשיך לתרום ולעבוד עד גיל 67, הרגולציה התעופתית עצרה את הטייסים שנתיים קודם לכן. כבר ב-2007 מצאנו את עצמנו בדיונים מול רת"א ומאז הדרך הייתה רצופה בשינויי מדיניות והתנגדויות שהובילו אותנו גם לזירה המשפטית.

כעורך דין המלווה את האיגוד מזה כעשרים שנים, ייצגתי אתכם בעניין זה גם בבתי המשפט. הגשנו עתירה מנהלית נגד רת"א, בטענה שההחלטה לבטל פטורים ולמנוע מראש את הפעלת שיקול הדעת היא בלתי סבירה ופוגעת בחופש העיסוק. פסק הדין בעת"ם 4574-10-14 היה אבן דרך. בית המשפט אמנם לא קיבל את כל דרישותינו, אך הוא קבע קביעה משפטית דרמטית לפיה רת"א אינה רשאית "להסיר מעצמה" מראש את החובה לשקול מתן פטורים. בית המשפט הבהיר שגם אם רת"א רוצה ליישר קו עם סטנדרטים בין-לאומיים, היא אינה יכולה להתפרק מסמכותה לבחון כל מקרה לגופו.  

אבל ידענו שמשפט לבדו לא יספיק. כדי לשנות מדיניות, היינו צריכים להביא את המדע לצדנו. יזמנו ודחפנו להקמת חוות דעת רפואית מקיפה של המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר. לא הסתפקנו בחוות דעת אחת; ארגנו כנס הסכמה של ששת הרופאים התעופתיים המובילים בישראל, שחתמו על מסמך חד-משמעי שקובע כי גיל כרונולוגי לבדו אינו אינדיקציה רפואית מספקת. המסקנה שלהם היתה ברורה – נדרשת בחינה אישית, רפואית ותפקודית, ולא הכרעה גורפת לפי גיל. הובלנו את המהלך הזה כדי להוציא את הדיון מהזירה הפוליטית ולהעביר אותו לזירה המקצועית. הוכחנו שהטייסים הישראלים, שעוברים בדיקות מחמירות יותר מכל נהג קטר או אוטובוס, הם אוכלוסייה כשירה שראויה ליחס אישי.

החשיבות של המהלך הזה חורגת בהרבה מהזכות של טייס בודד להמשיך לעבוד. היא נוגעת לחוסן הלאומי של ישראל. דוח מבקר המדינה בנושא "היבטים בשמירת רציפות שירותי התעופה בעת חירום" הציב מראה מול המציאות הישראלית: ישראל היא "מדינת אי" התלויה בתעופה האזרחית כעורק חיים. במלחמת חרבות ברזל ראינו איך חברות זרות נוטשות את השמיים, והחברות הישראליות נותרות לבדן לשאת בנטל. במציאות כזו, המחסור בטייסים אינו רק בעיה עסקית – הוא איום על הרציפות התפקודית. כל טייס מנוסה שמשתמר במערכת הוא תוספת כוח אדם קריטית, שמאפשרת לחברות הישראליות להפעיל טיסות חילוץ, להוביל ציוד חיוני ולשמור על הקשר עם העולם.

הגדלת היצע הטייסים באמצעות הארכת גיל הפעילות היא מהלך אסטרטגי. הכשרת טייס מסחרי היא תהליך יקר, מורכב וארוך שנים. במקום לאבד הון אנושי איכותי בגיל 65, אנחנו משמרים ניסיון מבצעי שנצבר בעמל רב. זהו ניצול מיטבי של משאבים לאומיים. כשהשוק תחרותי והביקוש לטיסות עולה, היצע רחב יותר של טייסים מאפשר לחברות לנהל את לוחות הזמנים בצורה גמישה יותר, להפחית שחיקה של צוותים, ולשמור על רמת בטיחות גבוהה יותר – שכן צוותים רעננים הם צוותים בטוחים יותר.

הצרכן הישראלי הוא המרוויח הגדול מהמהלך הזה בטווח הארוך. ככל שהחברות הישראליות יהיו יציבות יותר, בעלות כוח אדם זמין וגמישות תפעולית גבוהה יותר, כך תגדל היכולת שלהן להתמודד עם זעזועים ולשמור על תחרותיות. המחסור בטייסים הוא אחד החסמים המרכזיים שמונעים מהחברות הישראליות להרחיב פעילות, וכל הקלה בחסם הזה היא צעד בכיוון הנכון.

אני מסתכל על הדרך שעשינו יחדיו – מהפניות הראשונות ב-2004, דרך הדיונים בחדרי רת"א, העתירות המשפטיות ועד להשתתפות בדיונים עם נציגי מבקר המדינה שהדו"ח שלהם הביא את הנושא ללב הדוח על רציפות התעופה – ומרגיש גאווה. הוכחנו שמאבק עקשני, שמבוסס על תשתית מקצועית, רפואית ומשפטית, יכול לשנות מציאות.

התיקון שאושר השבוע הוא רק צעד ראשון. הוא אמנם מוגבל כרגע לתעופה פנים-ארצית, אך הוא שובר את תקרת הזכוכית של גיל 65. הוא מוכיח שניתן לנהל את התעופה הישראלית מתוך הסתכלות על כשירות אישית, על ניסיון ועל צרכים לאומיים, ולא מתוך דבקות עיוורת בכללים אדמיניסטרטיביים. המטרה שלנו ברורה: להמשיך ולהוכיח שהטייסים הישראלים, גם אחרי גיל 65, הם עמוד השדרה של התעופה הישראלית. אנחנו נמשיך לפעול כדי להרחיב את המהלך הזה גם לטיסות הבינלאומיות, כי בטיחות, ניסיון וחוסן לאומי לא נעצרים בקו החוף.

המאבק הזה יכול ללמד אותנו שיעור חשוב – רגולציה אינה גזירת גורל. כשהיא פוגעת בחופש העיסוק, כשהיא מנוגדת למציאות המקצועית וכשהיא מסכנת את האינטרס הלאומי – חובתנו היא לא רק להצביע על כך, אלא להציע חלופה טובה יותר. החזרת גיל 67 היא לא רק ניצחון של הטייסים, היא ניצחון של ההיגיון הבריא, של המקצועיות ושל האינטרס הציבורי הישראלי. אנחנו נמשיך לטוס, נמשיך להוביל, ונמשיך להבטיח שהשמיים של ישראל יישארו פתוחים ובטוחים, בזכות האנשים הכי מנוסים שיש לנו.