מאת ד"ר נעם הרטוך
היה זה ב-23 ביוני 1948, כאשר הפיקוד הבכיר של צבא ארה"ב בגרמניה קיבל הודעה מהגנרל לושיוס קליי, המפקד העליון של כוחות ארה"ב באירופה, ובה נכתב: "רכבת מטען צבאית שלנו נעצרה בתחנת מאריינבורן ב-21 ביוני בשעה 05:00. הרכבת לא הורשתה להמשיך בדרכה לברלין לאחר שמפקד הרכבת סירב לדרישת כוחות הכיבוש הסובייטיים לפתוח את הקרונות לבדיקה".
בשעה 17:00 ביום המחרת השתלט הצבא הסובייטי על הרכבת באיומי נשק. החיילים ניתקו את הקטר האמריקאי וחיברו במקומו קטר סובייטי שהחזיר את הרכבת כולה אחור. כוונות הסובייטים היו ברורות: לאלץ את כוחות בעלות הברית (ארה"ב, בריטניה, צרפת) לצאת מברלין ולסיים את מה שהם כינו "התערבות מערבית".
מדיניות זו גרמה לכך שחלקה המערבי של ברלין (המזרחי היה ממילא בשליטה קומוניסטית, ולימים הפך בירת מזרח גרמניה) היה מנותק והמשמעות המעשית הייתה הטלת מצור על העיר, ניתוקה מחשמל ואספקת מזון, חסימת הנהרות, חסימת הכבישים ועל ידי כך לשבור את כוח העמידה של תושבי ברלין ולאפשר לסובייטים השתלטות מלאה על כל חלקי בירת גרמניה.
בעקבות המצב הורה הגנרל קליי להיערך למבצע הטסה רחב מימדים שזכה לשם "הרכבת האווירית לברלין". לפני שהסובייטים נכנעו ושחררו את המצור מעל לעיר העבירו מטוסים אמריקאיים, בריטיים, צרפתים, קנדיים, אוסטרלים ואחרים, בהם מטוסים אזרחיים, אלפי טונות של מזון ואספקה במה שעד אז היה מבצע התובלה האווירי הגדול בהיסטוריה.
המבצע שכונה בתחילה Operation Knicker"" החל בבוקרו של ה-28 ביוני 1948.
כששישה מטוסי דקוטה של חיל-האוויר המלכותי הבריטי (RAF ) המריאו מבסיס וונסטורף ליד הנובר בדרכם לשדה התעופה הצבאי גאטוב בחלק הבריטי של מערב ברלין כשהם נושאים כשלוש טונות של מזון ואספקה חיונית כגון תרופות, מוצרים לתינוקות, ביגוד חורפי ואפילו עיתונים. כושר ההיטס היומי של אותה שישיה הגיע ל-60 טונות.
הברלינאים ראו בכך עוד נתיב אספקה בנוסף לרכבות, לספינות ולמשאיות, שכן הרוסים הודיעו על סגירת הדרכים "לצורך תיקון הכבישים", דבר שלא היה נכון אך הסיבה האמיתית לא נודעה לתושבי ברלין באותה עת.
חומרת המצב והצורך לתספק מעל שני מיליון תושבים הביאו להרחבת המבצע שנקרא החל מה-2 ביולי "Operation Carter-Paterson" ושלושה שבועות מאוחר יותר "Operation Plainfare".
הנחיית פיקוד התובלה של ה-RAF הייתה להגביר את כמות האספקה ל-400 טונות ביום, ומתחילת חודש יולי עד 760 טונות ליום. על מנת לסייע לבריטים, התקשר הגנרל קליי למפקד חיל-האוויר האמריקאי באירופה, הגנרל הנודע קרטיס לה-מיי. חיל-האוויר האמריקאי התגייס במהירות והקצה כשליש ממאה מטוסי הדקוטה שחנו בבסיסים באירופה לטובת המבצע.
מאחר שצרכי ההטסה גברו ומטוסי הדקוטה לא הספיקו, נוספו למבצע מטוסי דגלאס 54-C
סקיימסטר בעלי ארבעה מנועים וכושר הטסה כפול מזה של הדקוטות (7.7 טונות למטוס).
מטוסים מדגם זה לא חנו דרך קבע באירופה, ולכן הובאו מטוסים כאלה מטייסות שחנו באלסקה, באיים הקאריביים ובתוך ארה"ב עצמה. עד מהרה התחוור למפקדי המבצע שכושר ההטסה של חילות האוויר המעורבים לא יספיק, והחל מה-19 ביולי שותפו גם מטוסים של חברות תעופה אזרחיות, בעיקר אמריקאיות ובריטיות. למבצע צורפו מטוסים מדגם אברו יורק (גירסה מאוזרחת של מפציץ ההאליפקס).
אחת הבעיות בהן נתקלו מארגני המבצע הייתה מחסור במקומות חניה למטוסים, למרות עבודות הרחבה
שנעשו בשני השדות של ברלין המערבית, גאטוב וטמפלהוף. הפתרון היה לסלול שדה שלישי, ואכן 20 אלף מתושבי ברלין נרתמו למאמץ ובתוך 92 יום נפתח לתנועה שדה התעופה טגל (כיום אחד משני שדות התעופה של ברלין לצד שונפלד בסקטור המזרח גרמני לשעבר).
בגאטוב הוארך המסלול הראשי ל-2000 יארד ולצידו נבנה מסלול מקביל עשוי מלוחות מתכת מחוררים (PSP) שניתן היה לחברם בעזרת ברגים, ואפשרו המראת שני מטוסים בה בעת עקב רוחבם החריג. במהלך הרכבת האווירית הפך גאטוב לנמל התעופה העמוס בעולם.
אמצעי נוסף להתגבר על העומס בשדות התעופה היה שימוש בספינות טיס מסוג שורט סאנדרלנד בריטיות, ומארטין מארס אמריקאיות שנחתו והמריאו על אגם קלארה-לאנקה בצידו הצפוני של ים האוול, המצוי בקרבת מקום לגאטוב. מהמטוסים שנאלצו לחנות רחוק מהחוף עקב רדידות המים הובאה האספקה בעזרת דוברות כשכל סבב מסתיים תוך עשרים דקות, דבר שאפשר ביצוע 16 סבבים ביום. הפעילות מהאגם נפסקה בדצמבר אותה שנה עקב הפיכת מי האגם לקרח. על מנת לאפשר לברלינאים הסקה לקראת חודשי החורף הקרים העבירו 50 מטוסי סקיימסטר אלפי שקים של פחמים וחביות דלק.
מבחינה תעבורתית הובילו שלושה נתיבים לשלושת שדות התעופה של ברלין. הנתיב הדרומי מפרנקפורט וויסבאדן, האמצעי מוונסטורף, בוקבורג וצלה, והצפוני מהמבורג וליבק. הנתיבים שכונו "פרוזדורים" היו ברוחב 20 מייל וסומנו בעזרת מכשירי ניווט בסיסיים מסוג NDB (משואות אל-כיווניות בעלות דיוק טיסה נמוך יחסית).
ניהול התעבורה היה מבצע לכשעצמו. המטוסים הופנו לפרוזדורי הטיסה על ידי הבקר האזורי כשנקודת הכניסה מוגדרת על ידי משואת NDB, כל אחת במרחק ממוצע של 15 מייל מברלין, עם דיוק של פלוס מינוס 30 דקות לזמן ההגעה המשוער (ETA). יממה בת 24 שעות חולקה לשישה בלוקים של ארבע שעות כל אחד, ובכל בלוק כזה הוזרמה התנועה בדירוג גובה, מאלף עד 10,000 רגל, כשהמטוסים המהירים ביותר (סקיימסטר) בגובה 6,500 רגל. עשר דקות לפני ה- ETA הונמך המטוס ל-1,500 רגל בדרך למשואה הקרובה לברלין כששלוש דקות מפרידות בין מטוס למטוס (להזכירכם – כל המטוסים בוכנתיים ולכן בעיית ה-wake turbulence לא קיימת למעשה).
מעבר לטיפול במטוסים באוויר נאלצו מפקדי המבצע להתמודד עם בעיות עומס על
הקרקע, שכן עיכוב בהעברת המטענים מהצד האווירי לצד היבשתי פירושו עיכוב בפריקת וטעינת מטוס וזמן חניה ארוך יותר. עובדי כפיים גרמניים, ופליטים עקורים עסקו בפריקת וטעינת המטוסים כשאת התובלה הקרקעית מבצע הצבא הבריטי. חלק מהמטוסים חזרו ממערב ברלין כשהם נושאים קשישים, חולים וילדים שנזקקו לטיפול רפואי. העומס על המטוסים גרם לבעיות תחזוקה ולצורך כך הוקם מרכז אחזקה ושיקום בשדה התעופה אוברפפפנהופן ליד מינכן, שכלל רזרבות של מנועים, חלפים, מכשור אלקטרוני, גלגלים וצמיגים וציוד נילווה.
ב-14 באוגוסט 1948 הצטרף למבצע מטוס תובלה ענק מסוג דגלאס 74- C גלובמאסטר שיכול להטיס למעלה מעשרים טון מטען, והביא 18 מנועים למטוסי הסקיימסטר. ביום המחרת הטיס לברלין בגיחה בודדת 20 טונות קמח. בסך הכל העביר המטוס ב-24 גיחות כמות כוללת של 429 טונות מזון ואספקה. ב-2 במאי 1949 הוכנס לשימוש אחד מאבי הטיפוס של מטוס הסטראטוקרוזר שיתרונו העיקרי היה במערכת העמסה עצמאית שייתרה את הצורך בציוד קרקע והאיצה את תהליך ההעמסה. מטוסי הסטרארטוקרוזר והגלובמאסטר היו כה גדולים שלא יכלו להסיע על משטחי ה-PSP ונאלצו לבצע פניית 180 מעלות ולחזור בהסעה איטית על מסלול הנחיתה. מטוס נוסף שצורף למבצע באותה שנה היה הפיירצ'יילד 82-C פאקט, מטוס דו-מנועי שדמה לנורד נוראטלס בעל כושר הטסה כפול מהדקוטה.
המורכבות והעומס גרמו למספר תאונות, חלקן קטלניות, והיו אף מקרים (בודדים) של הטרדה מצד חיל-האוויר הסובייטי. קברניט של דקוטה אזרחית בריטית ששותפה במבצע דיווח כי ארבעה מטוסי קרב מדגם יאק 9 מקיפים אותו מתחתיו. אחד מהמטוסים טס לצד הדקוטה וסגר עליה במגמה מאיימת, אך לבסוף שבר וניתק מגע. טייס אחר דיווח שבמרחק עשרים מייל מברלין בגובה אלפיים רגל נתקל בשלישיית מפציצי צלילה מסוג פטליאקוב פ-2 שסגרו עליו אך גם הם ניתקו מגע בסופו של דבר.
ב-26 באפריל 1949 הודיע משרד החוץ האמריקאי על סיום המבצע, ואכן בחצות ה-12 במאי הסירו הסובייטים את המצור, אך מטוסים המשיכו להביא אספקה בדרך האוויר עד ה-30 בספטמבר, 462 יום לאחר תחילת המבצע. בסך הכל הוטסו 2,343,301 טונות של מזון ואספקה ב- 277,569 טיסות, מוצע של 5,559 טונות ליום (מינימום של 4,500 טונות ליום נדרש למנוע רעב ומחסור), במבצע היו מעורבים 57 אלף אזרחים ואנשי צבא.
נמל התעופה טמפלהוף, שנפתח בשנת 1923, המשיך לשרת את ברלין עוד שנים ארוכות עד לסגירתו הסופית באוקטובר 2008. כיום משמש השדה כאתר לבילוי וספורט. המבקרים במקום יכולים לצפות בלוח זיכרון שנקבע בכיכר מול הטרמינל הישן ביולי 1951 ועליו נכתב "אתר הגשר האווירי".