הלקח העיקרי מהתקיפה האיראנית – החשיבות הקריטית של הקואליציה

הלקח הכי חשוב שישראל צריכה לקחת מהתקיפה האיראנית, הוא חשיבותה הקריטית של הקואליציה. אי-אפשר לפעול במרחקים כאלה, הן בהגנה והן בהתקפה, בלי תיאום מלא עם האמריקאים. הלקח השני, שאני קושר אותו ל-7 באוקטובר, הוא כמה חשוב לא להיות מופתעים. ומאחר שיש סכנה שנחזור על טעות האנוש הזו ונהיה מופתעים גם בעתיד, אין לנו ברירה ואנחנו חייבים להיערך לאורך הגבולות מתוך הנחה שהפתעה בהחלט תיתכן. זה לא תלוי במודיעין – אלא בטעות האנוש בתרגום המידע. ומאחר שמדובר בתכונה אנושית, שכבר חווינו פעמיים, ב-73 וב-7 באוקטובר, אנחנו חייבים להיערך באופן כזה, שיוכל להכיל גם הפתעה.  

אני יכול לומר בלב שלם, שבמערכה מול התקיפה האיראנית בלילה שבין שבת לראשון, ה-14 באפריל 2024, מגיעות מחמאות לכל המערכת, שתפקדה היטב. היא רשמה הצלחה ומגיע לה ציון גבוה.

המרכיב הראשון בהצלחה הוא אותם מהנדסים מתמידים, שכבר בתחילת שנות השמונים טיפחו את הרעיון של מערכת הגנה מפני טילים – למרות התנגדות מכל הכיוונים, כולל מצד חיל האוויר, שהעדיף תמיד התקפה על הגנה ומטוסים על פני טילים. ולמרות זאת, הם התעקשו, ושכנעו גם את האמריקאים, והמשיכו ללא לאות לדחוף את הרעיון קדימה, ובסופו של דבר עשו עבודה הנדסית נהדרת בפיתוח המערכת. ההצלחה מתחילה אצלם.

המרכיב השני הוא איכות ההפעלה. זו הפעלה לא פשוטה, שמחייבת תיאום מורכב בין כל המשתתפים וכל המערכות, בין היעדים והמטרות, חלוקת אזורי הפעולה בין המדינות שהשתתפו, חלוקה בין הטילים לכטב"מים, חלוקה בין הטילים המיירטים לבין המטוסים. צריך להבין, שאם המטוסים ממשיכים ליירט קרוב לשטחנו – הם מסתכנים בפגיעה על ידי כיפת ברזל או קלע דוד.

המרכיב השלישי הוא אמינות המערכות. לא היו תקלות במערכת כה מורכבת ולא היו באגים. מדובר במערך השליטה והבקרה על כל הסוללות, שמקושרות ביניהן ומקושרות למערכת אזורית, ויוצרות יחד מערך מורכב ורגיש – ובכל זאת לא היו תקלות ושום דבר לא נתקע. 

יחד עם זאת צריך לזכור, שבאירוע הזה צה"ל עסק רק בהגנה ולא בהתקפה – וזה הקל. אפשר היה לחלק את העבודה. הטילים הבליסטיים, לדוגמה, אלה שהם בעלי טווח של 1,200 – 2,000 ק"מ, מטופלים בלעדית, או כמעט בלעדית על ידי מערכת החץ. חלקם מטופלים על ידי כלי שייט של הקואליציה שנמצאים בים סוף – אלה שמגיעים מכיוון החות'ים.

טילי השיוט הם קצת יותר פשוטים לטיפול. הם טסים בגובה נמוך, טיסה ישרה ויציבה, מהירות הטיסה שלהם נוחה עבור טילי פטריוט, קלע דוד וגם כיפת ברזל. הם גם מספיק גדולים כדי לגלות אותם, גם על ידי המכ"מים של מטוסי הקרב. במקרה כזה אפשר להפיל אותם יותר מוקדם, אבל אם הם מצליחים לעבור את חגורת מטוסי הקרב – הטילים יטפלו בהם.

הכטב"מים בתקיפה הזו גדולים הרבה יותר מאלה שאנו חווים מלבנון, ונושאים סדר גודל של 50 ק"ג חומר נפץ. הם ניתנים לגילוי מרחוק על ידי המטוסים, שיכולים להפיל אותם. בהתאם לידוע לי, אחוזים גבוהים מאוד מסך הפלות הכטב"מים בוצעו על ידי חילות האוויר הידידותיים, שותפינו לקואליציה.

אני חייב לומר, שההתגייסות הירדנית למערכה לא הפתיעה אותי, מכמה סיבות: ראשית, אם ישראל נמצאת בסכנה – ירדן נמצאת בסכנה בריבוע. סיבה נוספת – הטילים עברו מעל ירדן ויש בכך פגיעה בריבונות הירדנית. נוסף על כך, הם לא רוצים להפוך למטרה בעצמם, הם רוצים להיכנס לתוך חגורות ההגנה המשותפות – דהיינו, הקואליציה המובלת על ידי ארצות הברית אבל גם מערכות ההגנה הישראליות, והם לא רוצים קבל דימוי של מדינה חלשה, שכל אחד שחפץ בכך יכול להפר את ריבונותה ולטוס במרחב האווירי שלה.

רוצה לומר, שההשתתפות שלהם לא הייתה רק כדי לעזור לישראל, אלא מסיבות נוספות. התקשורת מציירת את זה כך, ובפוליטיקה המזרח-תיכונית הסבוכה הצעד הזה עלול לערער את יציבותה הפנימית של ירדן. אבל זה היה מספיק חשוב עבורם כדי שייקחו את הסיכון הזה.

ככלל אני יכול לומר, שהשתתפות מטוסי הקואליציה באירוע הייתה לא פחות ממרהיבה, ורבים מהם היו בכוננות באוויר 24/7 ימים לפני האירוע. הירדנים לא יכלו להישאר בצד. אבל הלקח היותר חשוב הוא, שאילו היינו נלחמים לבדנו, ללא השותפות – לא היינו משיגים את אותה תוצאה. ההשתתפות של הקואליציה היא קריטית. והיא תהיה הרבה יותר קריטית במקרה שנרצה לפתוח באופנסיבה, דהיינו לתקוף באיראן. אנחנו נהיה חשופים גם להתגוננות – וזה פשוט לא בא בחשבון.

לא אנחנו, וגם לא האמריקאים לצורך העניין, לא מסוגלים לנהל מערכה בטווחים רחוקים, עם מדינות עוינות בדרך – ללא שיתוף פעולה עם מדינות נוספות. לא בהגנה – בטח ובטח לא בהתקפה. והקואליציה הזו, שפעלה הפעם, לא ניצבת על כרעי תרנגולת. ישראל היא כוח קדמי של האמריקאים. נכון, אנחנו פועלים עצמאית ויש את האתוס שאף חייל זר לא יגן עלינו – אבל זהו אינטרס מובהק של האמריקאים שישראל תשמור על כוחה כאן.

מדברים על הסיוע הביטחוני לישראל – אבל זה אינטרס אמריקאי להעביר לכאן מטוסים. בלי קשר לנשיא אמריקאי כזה או אחר – כאשר זה מגיע לשעת מבחן, האינטרס האמריקאי הוא חד-משמעי: להגן על קיומה וכוחה של מדינת ישראל. זה אינטרס גלובאלי של ארצות הברית ונוח להם שהם אינם צריכים להפעיל באופן עצמאי את הכוח שנמצא כאן – אלא שהוא מופעל באמצעותנו.

המצב הנוכחי מוכיח את זה באופן חד-משמעי. למרות ההידרדרות ביחסים בין ישראל לארה"ב – בשעת מבחן של האינטרס האמריקאי הם תמכו בנו ללא סייג, וזה לא צריך להפתיע אף אחד. היחסים יכולים לדעת עליות ומורדות, והאמריקאים יכולים לעכב אספקה, או לא להצביע לטובתנו באו"ם, אבל זה חלק מלחץ מדיני. אבל כשהשאלה הופכת קיומית – הם יהיו פה.