תחילתו של הסיפור הזה היא בגובה 50.000 רגל, לא הרחק מהמכתש הקטן שליד העיר דימונה.
קיומו של כור אטומי בישראל בדימונה, על פי פרסומים זרים, הציק מאד למצרים בשנות הששים של המאה הקודמת. נשיא מצרים, עבדול נאצר ויועציו, היו מוטרדים מהאפשרויות הצבאיות שבכור כזה עבור ישראל. זאת למרות ה"עמימות" לגביו, שנשמרה אז אף יותר טוב מאשר בימינו.
בשנת 1967 ובמיוחד בימי המתיחות הביטחונית-פוליטית ששררה באזורנו בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, החליטו בחיל-האוויר המצרי לצאת למבצע נועז ולשלוח מטוסים שיצלמו מגובה רב את הכור בדימונה. זאת במטרה לאסוף מודיעין, לנסות ולגלות מה הישראלים מסתירים שם.
לשם כך המצרים תכננו וביצעו את סידרת הטיסות שבחיל האוויר הישראלי קראו להן אז בשם הקוד "אפרוח". תכנון הגיחות של חיל-האוויר המצרי (בייעוץ ובסיוע סובייטי, כנראה) לצילום הכור היה נכון מבחינה מבצעית:
מטוס הצילום, מדגם "מיג 21" העל-קולי, שנשא בחרטומו מצלמות לצילום אנכי, המריא בכל אחת מהגיחות האלה משדה תעופה צבאי באזור תעלת סואץ. הוא טיפס לגובה רב של יותר מ-50.000 רגל מעל לחצי האי סיני והאיץ למהירות על קולית של כ- 1.7 מאך בכיוון מזרח, לעבר הנגב. כשהגיע וחדר לגבול ישראל, דרומית לרפיח, לא היה כל סיכוי למטוסי ה"מיראז' 3" הישראלים ליירט אותו.
זו הייתה בעיה של מרחב וזמן: מטוסי ה"מיראז' 3" של חיל האוויר הישראלי היו אומנם מהירים ובעלי יכולת נסיקה מהירה ביותר לגובה, אך כשהוזנקו ליירוט ה"אפרוח" מבסיסי חיל האוויר בתל-נוף וחצור הם היו בפיגור אחר ה"מיג" המצלם. המטוס המצרי שחדר חלף בשמי דימונה ופנה דרומה במהירות לכיוון שארם אל שייך.
אנו, הטייסים שהוזנקו ליירט אותו, אפילו ראינו את המטוס המצרי החומק מאתנו רחוק וגבוה מעלינו ולא יכולנו להשיגו.
לתזכורת: טילי ה"הוק" מתוצרת ארה"ב שהיו ברשות צה"ל והוצבו בקרבת הכור בדימונה להגנתו, לא היו יכולים להגיע בכלל לגובה בו דהר לו ה"מיג 21" המצרי המצלם.
כדי לשפר את סיכויי היירוט חשבו אז בחיל האוויר על פתרון טכנולוגי יצירתי: להתקין במטוס ה"מיראז' 3" מנוע רקטי ולהפוך את המטוס לטיל. מנוע כזה יסייע למבער האחורי ויאיץ את ה"מיראז' 3" למהירות על-קולית הרבה יותר מהר. הוא יעזור לו גם בנסיקה מהירה יותר לגובה רב, כך שיצליח להגיע וליירט את ה"אפרוח".
מסתבר כי ה"מיראז' 3" תוכנן במפעלי "דאסו" צרפת גם לאפשרות טכנולוגית שכזו. חיל האוויר הזדרז ורכש כמה מנועי רקטה מתאימים ואת הדלק המיוחד (והרעיל מאוד!) להפעלתם.
נשארה רק עוד בעיה אחת: לאמן את הטייסים בסוג טיסה שכזה: לביצוע חתך הטיסה האופייני לצורך היירוט של ה"אפרוח" נדרשו המבצעים להמריא בכוח מלא של המבער האחורי, המופעל ביחד עם הרקטה, לנסוק במהירות בל-תאומן, להאיץ למהירות על-קולית גבוהה, לפעול על פי הנחיות המכ"ם של יחידת הבקרה, ל"נעול" את מערכת המכ"ם של ה"מיראז'" על המטרה, לשגר עליה טיל אוויר-אוויר שכינויו בח"א היה "יהלום" (למתעניינים – Matra 530) ולחזור בשלום לנחיתה, על טיפות הדלק האחרונות.
לשם כך נשלחה לצרפת קבוצה קטנה של טייסים ואני ביניהם. במעטה של חשאיות הגענו לבסיס "מיראז'ים" של חיל האוויר הצרפתי בדיז'ון (כן, העיר של החרדל…) ושם תרגלנו את פרופיל הטיסה, בסימולטור מיוחד של המארחים. האימונים והוראות הבקרה התרחשו בצרפתית בלבד.
המפגש עם הטייסים הצרפתים בבסיסם היה מעניין וכלל גם ארוחות צהריים בחברתם של אלה. בין שאר המעדנים הייתה נהוגה שם גם שתיית יין, לפני טיסות האימונים של אחר הצהריים. מבחינתם של הטייסים הצרפתיים – עניין של מה בכך. אנו, הישראלים, הופתענו מאד.
חזרנו לארץ מאומנים ומיומנים, אך לאחר שחצי האי סיני נכבש במהלך מלחמת ששת הימים, לא היה כבר צורך בסוג היירוט הזה. ה"מיג" כבר לא היה יכול להאיץ מעל השטח שבשליטתנו וגיחות ה"אפרוח" של ח"א המצרי מעל דימונה הופסקו.
מנועי הרקטה שנרכשו לא הורכבו על המטוסים. הם הושמו במחסן תחזוקה של חיל האוויר ובעצם נשכחו.
אנו, הטייסים המאומנים, עברנו למשימות אחרות של חיל האוויר ולחמנו בעוד מלחמות שאזור המזרח התיכון משופע בהן.
חלפו שנים רבות. חלק מאנשי החבורה שהתאמנה להטיס ולבצע יירוטים בעזרת רקטה בבסיס דיז'ון השתחררו מחיל האוויר ועברו לעיסוקים אזרחיים ולטיסות באל-על.
אחד מהחבורה שלנו, פורש מאל על וטייס רב עלילות מהקריירה שלו בחיל-האוויר ששמו אסור בפרסום, פנה לעסקים בתחום התעופה. הוא מצא כי עם התפתחות תחום התעופה האזרחית בישראל נוצר עניין רב של טייסים פרטיים במטוסים קלים וזעירים במשקלם – “Ultra-Light”. הוא החליט לייבא מחו"ל מטוסים כאלה ולמכור אותם לחובבי טייס.
הטייס שהפך לאיש-עסקים יצר קשר עם נציג של חברה מאוסטריה, שהתמחתה בייצור של מטוסי "אולטרה-לייט". העסקה יצאה לפועל וראשוני המטוסים הגיעו לישראל.
כדי להדק את הקשרים עם היצרן והמפיץ, החליט חברנו לקיים פגישת עסקים עם הנציג האוסטרי של יצרן המטוסים הזעירים. הם נפגשו בבית-קפה בעיר ווינה. תוך כדי השיחה אמר האוסטרי: "אתה טייס. גם אני הייתי טייס!".
חברנו שאל אותו על עברו וניסיונו התעופתי ושמע ממנו את הסיפור המפתיע הבא:
"נולדתי לאם אוסטרית ולאב מצרי. גדלתי בווינה, אך ידעתי גם ערבית, בה שוחחתי עם אבי. בתום לימודי בבית הספר התיכון באוסטריה נסעתי לטיול משפחתי במצרים, לפגוש את קרובי המתגוררים שם.
להפתעתי, נעצרתי בשדה התעופה של קהיר בעת ביקורת הדרכונים. מסתבר כי בהיותי בן לאב מצרי הייתי חייב בשירות צבאי במצרים. כל מאמצי ופעילות משפחתי בנושא לא הועילו ונאלצתי להתגייס.
בעת תהליך החיול שלי נשאלתי: "חיל רגלים או חיל-האוויר?" ובחרתי בחיל-האוויר.
עברתי קורס טייס, הוסמכתי כטייס קרב ולאחר אימונים נוספים הוצבתי בטייסת מטוסי מיג 21 ליד תעלת סואץ.
ידעתי לדבר בשפות זרות ולכן קודמתי מהר לתחום הצילום האנכי למטרות מודיעין וזה היה התחום שבו התמחיתי. יחד עם יועצים סובייטים בניתי את חתך הטיסה שאפשר לנו לחלוף בשמי דימונה במהירות, לצלם את הכור האטומי ולהסתלק מבלי שהציונים יצליחו ליירט אותנו. היה לי הכבוד לבצע כמה וכמה גיחות כאלה…
לאחר תום חוזה השירות שלי בחיל האוויר המצרי השתחררתי, חזרתי לווינה, נשארתי בתחום התעופה בעסקי ה"אולטרה-לייט" והנה אני כאן."
חברנו היסס בתחילה אם לספר לשותפו האוסטרי-מצרי כי בעברו היה בין המנסים ליירט אותו ושהתאמן להפילו, בסיוע מנוע רקטי! במחשבה נוספת הוא הציע לאוסטרי-מצרי להגיע לישראל ולהיפגש עם החבורה של הטייסים שניסו לתפוס אותו. תוכנן מפגש מרגש.
לצערנו הפגישה לא יצאה אל הפועל, כי חברנו, הטייס האמיץ, ניספה בעצמו לפני האירוע בתאונת מטוס אולטרה-לייט שהטיס.
יהי זכרו ברוך.
והטייסים האחרים בחבורה? עליהם נאמר: Old pilots do not die, they just fade away…
