"אפרוח" בשמי דימונה

לשם כך נשלחה לצרפת קבוצה קטנה של טייסים ואני ביניהם. במעטה של חשאיות הגענו לבסיס "מיראז'ים" של חיל האוויר הצרפתי בדיז'ון (כן, העיר של החרדל…) ושם תרגלנו את פרופיל הטיסה, בסימולטור מיוחד של המארחים. האימונים והוראות הבקרה התרחשו בצרפתית בלבד.

המפגש עם הטייסים הצרפתים בבסיסם היה מעניין וכלל גם ארוחות צהריים בחברתם של אלה. בין שאר המעדנים הייתה נהוגה שם גם שתיית יין, לפני טיסות האימונים של אחר הצהריים. מבחינתם של הטייסים הצרפתיים – עניין של מה בכך. אנו, הישראלים, הופתענו מאד.

חזרנו לארץ מאומנים ומיומנים, אך לאחר שחצי האי סיני נכבש במהלך מלחמת ששת הימים, לא היה כבר צורך בסוג היירוט הזה. ה"מיג" כבר לא היה יכול להאיץ מעל השטח שבשליטתנו וגיחות ה"אפרוח" של ח"א המצרי מעל דימונה הופסקו.

מנועי הרקטה שנרכשו לא הורכבו על המטוסים. הם הושמו במחסן תחזוקה של חיל האוויר ובעצם נשכחו.

אנו, הטייסים המאומנים, עברנו למשימות אחרות של חיל האוויר ולחמנו בעוד מלחמות שאזור המזרח התיכון משופע בהן.

חלפו שנים רבות. חלק מאנשי החבורה שהתאמנה להטיס ולבצע  יירוטים בעזרת רקטה בבסיס דיז'ון השתחררו מחיל האוויר ועברו לעיסוקים אזרחיים ולטיסות באל-על.

אחד מהחבורה שלנו, פורש מאל על וטייס רב עלילות מהקריירה שלו בחיל-האוויר ששמו אסור בפרסום, פנה לעסקים בתחום התעופה. הוא מצא כי עם התפתחות תחום התעופה האזרחית בישראל נוצר עניין רב של טייסים פרטיים במטוסים קלים וזעירים במשקלם – “Ultra-Light”. הוא החליט לייבא מחו"ל מטוסים כאלה ולמכור אותם לחובבי טייס.

הטייס שהפך לאיש-עסקים יצר קשר עם נציג של חברה מאוסטריה, שהתמחתה בייצור של מטוסי "אולטרה-לייט". העסקה יצאה לפועל וראשוני המטוסים הגיעו לישראל.

כדי להדק את הקשרים עם היצרן והמפיץ, החליט חברנו לקיים פגישת עסקים עם הנציג האוסטרי של יצרן המטוסים הזעירים. הם נפגשו בבית-קפה בעיר ווינה. תוך כדי השיחה אמר האוסטרי: "אתה טייס. גם אני הייתי טייס!".

חברנו שאל אותו על עברו וניסיונו התעופתי ושמע ממנו את הסיפור המפתיע הבא:

"נולדתי לאם אוסטרית ולאב מצרי. גדלתי בווינה, אך ידעתי גם ערבית, בה שוחחתי עם אבי. בתום לימודי בבית הספר התיכון באוסטריה נסעתי לטיול משפחתי במצרים, לפגוש את קרובי המתגוררים שם.

להפתעתי, נעצרתי בשדה התעופה של קהיר בעת ביקורת הדרכונים. מסתבר כי בהיותי בן לאב מצרי הייתי חייב בשירות צבאי במצרים. כל מאמצי ופעילות משפחתי בנושא לא הועילו ונאלצתי להתגייס.

בעת תהליך החיול שלי נשאלתי: "חיל רגלים או חיל-האוויר?" ובחרתי בחיל-האוויר.

עברתי קורס טייס, הוסמכתי כטייס קרב ולאחר אימונים נוספים הוצבתי בטייסת מטוסי מיג 21 ליד תעלת סואץ.

ידעתי לדבר בשפות זרות ולכן קודמתי מהר לתחום הצילום האנכי למטרות מודיעין וזה היה התחום שבו התמחיתי. יחד עם יועצים סובייטים בניתי את חתך הטיסה שאפשר לנו לחלוף בשמי דימונה במהירות, לצלם את הכור האטומי ולהסתלק מבלי שהציונים יצליחו ליירט אותנו. היה לי הכבוד לבצע כמה וכמה גיחות כאלה…

לאחר תום חוזה השירות שלי בחיל האוויר המצרי השתחררתי, חזרתי לווינה, נשארתי בתחום התעופה בעסקי ה"אולטרה-לייט" והנה אני כאן."

חברנו היסס בתחילה אם לספר לשותפו האוסטרי-מצרי כי בעברו היה בין המנסים ליירט אותו ושהתאמן להפילו, בסיוע מנוע רקטי! במחשבה נוספת הוא הציע לאוסטרי-מצרי להגיע לישראל ולהיפגש עם החבורה של הטייסים שניסו לתפוס אותו. תוכנן מפגש מרגש.

לצערנו הפגישה לא יצאה אל הפועל, כי חברנו, הטייס האמיץ, ניספה בעצמו לפני האירוע בתאונת מטוס אולטרה-לייט שהטיס.

יהי זכרו ברוך.

והטייסים האחרים בחבורה? עליהם נאמר: Old pilots do not die, they just fade away…