הקשר של ישראל עם מזרח אסיה (לא כולל תאילנד) בוצע לפני הקורונה דרך ארבע חברות שהטיסו נוסעים ומטען (במטוסי נוסעים) וחברת מטען אחת. חברות הנוסעים היו אלעל, קתאי פסיפיק, היינאן, ואיר אינדיה. חברת המטען הייתה Challenge IL. בנובמבר 2019 טסו על הקווים לכל היעדים בסין 42,300 אלף נוסעים, להודו 15,500 איש ולדרום קוריאה 5,300 איש. לעומת זאת, בנובמבר 2022 טסו על הקווים לסין 4,300 נוסעים בלבד, להודו 5,400 ולדרום קוריאה עדיין לא היו טיסות. כל זה אומר כי צפויה האצה גדולה של ביקושים וטיסות למזרח אסיה.
עד כמה גדול הפוטנציאל במזרח מבחינת מעמד בינוני ואנשי עסקים, היכולים לטוס טיסות פנאי ועבודה? נניח מדד הכנסה של $80 ליום כפרמטר לגודל שוק פוטנציאלי לנסיעות פנאי ועסקים (אם כי הכנסה איננה פרמטר המסביר לבדו את פוטנציאל היקף הטסים טיסות פנאי או עבודה). רק בסין יש כ-24.5 מיליון איש המכניסים $80 ויותר ליום עבודה. בדרום קוריאה יש כמעט 9 מיליון אנשים עם הכנסה של $80 ומעלה ליום והמספרים ביפן וטאיוואן גבוהים יותר.
בהודו דרך אגב יש 3.4 מיליון איש בעלי הכנסה של $80 ליום ויותר. לשם השוואה, בישראל יש 1.3 מיליון איש עם הכנסה גבוהה מ-$80 ליום. ומישראל אפשר להבין, כי גם עם הכנסה נמוכה מ-$80 ליום טסים לחו"ל ועוד איך, אפילו יותר מפעם אחת בשנה. ישראל אמנם לא הייתה הבחירה הראשונה של התיירים המזרח אסיאתיים אבל אין סם לקבור אותן.
כאשר בוחנים מה קרה לתעופה הבינלאומית של סין בשנות הקורונה דרך גרף הטיסות הבינלאומיות (נוסעים ומטען, ממוצע נע של מספר טיפק, כי יש מקום לעבודת שיווק אשר יכולה להגדיל משמעותית את התיירות המזרח אסיאתית לישראל.
טיסות ליעדים בצפון מזרח אסיה כמו בייג'ינג או סיאול מתבצעות דרך הנתיב הצפוני, היוצא מישראל לטורקיה, דרך דרום רוסיה והרפובליקות האסייתיות, נכנס לסין, עובר צפונית לרכס ההימלאיה וממשיך ליעדים. הדרך חזור זהה – בכיוון ההפוך, כמובן. בנתיבים האלה יכולות לטוס כל חברות התעופה, כולל הישראליות, ללא מגבלות פוליטיות כלשהן.