בסוף 2019, לאחר הוצאתם משירות של מטוסי ה-747-200, עליהם טסתי במשך כתריסר שנים, הספקתי לחדש את הכשרתי כקברניט ובוחן בצי 737 ולצבור מעט נסיון בטרם מצאתי את עצמי בחל״ת באמצע מרץ, כמו מרבית הטייסים בישראל. במאי הוחזרתי לפעילות לשבועיים וחצי, יחד עם קב׳ ינון הדר, מנהל הצי, על מנת לבצע מספר טיסות איוורור למטוסים, ושוב מצאתי את עצמי בחל״ת.
לקראת סוף אוגוסט הוחזרתי שוב מחל״ת לביצוע טיסות איוורור נוספות יחד עם קב׳ גל פלביץ וקב׳ טל בינה נאור.
טיסה ראשונה מתוכננת ליום ראשון בבוקר, אחרי קבלת אישור מיוחד מרת״א לטיסה, מאחר וכבר לא עמדנו במינימום הנדרש בתקנות לצורך הפעלת הטיסות.
הכל רגוע.
יום חמישי, 27 באוגוסט
בלי שום התראה, ביום חמישי בבוקר, ה-27 באוגוסט 2020, שלושה ימים לפני טיסת האוורור הראשונה המתוכננת, טלפון מראש האגף: "חברים," הוא אומר, "כנראה שנטוס ביום שני הקרוב לאבו דאבי." לא עברה שעה מאז השיחה ושלושתנו כבר היינו בדרך למאמן הטיסה באור יהודה, כשבידינו תיקים לקראת טיסה, בדרך שעדיין לא הוגדרה, לביצוע אימון ומבחן בסימולטור באמסטרדם במהלך סוף השבוע.
עם סיום האימון באור יהודה, מתברר שעל מנת להגיע לאמסטרדם, נטיס מטוס 737 ללא נוסעים או מטען (רק עם עוד שלושה טייסים דדהד מצי 787). כדי לקבל אישור להטיס את המטוס הזה לאמסטרדם, נדרשתי לבצע שלוש המראות ונחיתות כ- PF. ולכן, מאור יהודה חזרנו לנתב״ג, וביצענו על הדרך איוורור לשני מטוסים, מטוסים שלא טסו קרוב לחצי שנה; באחד מהם הטייס האוטומטי לא התחבר במהלך כל הטיסה, ובשני – תקלת חימום פיטו. שלא ישעמם לנו…
יום שישי, 28 באוגוסט – יום ראשון, 30 באוגוסט
בבוקר יום שישי, עם סיום המנוחה החוקית, ממריאים לאמסטרדם כאשר רק לי מותר להיות PF. נוחתים שם ואחרי מנוחה קצרה – 4 שעות בסימולטור. למחרת, בשבת, עוד 8 שעות רצופות נוספות בסימולטור.
יום ראשון בבוקר השכמה לטיסה מוקדמת חזרה לארץ, כדי להספיק להגיע עד 13:00 לבדיקת קורונה בתל השומר. רק לאחר הבדיקה נוסעים איש איש לביתו על מנת לנוח ולהתחיל להתכונן לטיסה לאבו דאבי. מנוחה? מבול של שיחות טלפון, מיילים, WhatsApp’s, שיחות zoom מהתקשורת, רדיו טלוויזיה ועיתונים לסוגיהם.
וברקע הכנה מבצעית לטיסה עצמה, בהובלה ללא דופי של מעט האנשים שנותרו באגף מבצעי אוויר. שאפו גדול! כמובן שההתארגנות היא חוצת חברה, אך לזה אנחנו פחות חשופים. בין שאר ההכנות, הכנתי גם נאום בעברית, אנגלית וערבית (למרות שאינני דובר ערבית) לקראת הטיסה.
יום שני, 31 באוגוסט
יום שני בבוקר, אחרי קבלת פנים לג׳רארד קושנר, ראש המל״ל ושאר המכובדים בנתב"ג, אנחנו מניעים ויוצאים לדרך, לטיסה ראשונה מסוגה, שבה אנו נדרשים לביצוע מקצועי ללא דופי. במהלך כל הטיסה עשרות אנשי התקשורת במטוס רוצים ״רק כמה שאלות וצילומים בקוקפיט…״
הטיסה מתבצעת בנתיב ובאזורים שמעולם לא טסנו בהם (בטיסות אל על). למרות זאת, הטיסה מעל ירדן וסעודיה שגרתית לגמרי, למעט התחושה הפנימית והנוף השונה. מדי פעם אנחנו עוברים מעל ישוב באמצע המדבר, שהגדול שבהם הוא ריאד, בירת סעודיה. מאחר שמדובר במישור עצום, כל הכבישים מייצרים ריבועים מדויקים, שמשובצים פה ושם במעגלי השקיה ענקיים שצובעים את המדבר בירוק. כל השאר – רק חול וחול.
גישה ונחיתה באבו דאבי – קבלת פנים יפה של הבקרה והפיקוח, נחיתה עם רוח גב לא חלשה ועם טמפרטורה של כמעט 50 מעלות. בזמן ההסעה לעמדת החנייה אנחנו תולים על חלון הקוקפיט את הדגלים שהכנו – האמירויות, ארה"ב וישראל.
אחרי ירידת כל האח״מים, לוקחים אותנו דרך הטרמינל הנשיאותי, ללא ביקורת דרכונים, היישר למלון המפואר.
בדרך עוברים על פני מבנים מעניינים, טובלים בירוק (כשלא חסר כסף, ככה הופכים מדבר למקום פורח). אסור לצאת מהמלון. לא נורא. שהיה קצרה ולמחרת בבוקר חזרה לארץ באותה דרך, רק עם פחות אח״מים ואנשי תקשורת.
מתנת סיום
איך משתלבים הרגשות בסיפור הזה? רק אחרי הנחיתה בארץ, כשהמתח המתלווה לביצוע המקצועי התפוגג, מגיע המקום של הרגש. האם עשינו היסטוריה? אני בספק. בסך הכל התמזל מזלנו להיום במקום הנכון בזמן הנכון. אבל, זו הייתה חוויה מיוחדת במינה.
אישית הייתי בחל״ת, עם אופק טיסתי לא ברור, ובאפס זמן – עברנו מחוסר פעילות מוחלט, לפעילות בכח מלא, ויותר. זו בוודאי חוויה מיוחדת למי שכבר השלים עם העובדה, שהקריירה הטיסתית שלו נגדעה ע״י הקורונה כ- 8 חודשים לפני הזמן (גיל 65). למשפחה – התרגשות מאד גדולה.
חונכנו לאורך שנים להיות אנשי מקצוע, כאשר הרגש תמיד נדחק איכשהו הצידה. אז אני מרשה לעצמי לומר בפה מלא: התרגשתי מאד! וקיבלתי מתנת סיום שלא יכולתי אפילו לחלום עליה.
כעת נותר לשמור על הרמה והמתח המקצועי לעוד חודשיים, בטרם אעבור לפרק הבא בחיי.
מי אני?
שמי טל בקר. אני טס באל על מאז שנת 1995, קברניט משנת 2001. התחלתי את דרכי באל על כטייס על 747-200, ועם הגעת מטוסי 737NG לאל על, עברתי לטוס עליהם. לאחר מכן 12 שנות טיסה על 747-400, ולאחר הוצאתם משירות בסוף 2019, חזרתי לצי 737. מתוכנן לסיים את הקריירה הטיסתית בסוף 2020 עם הגעתי הצפויה לגיל 65, כנגזר מתקנות הטייס בישראל.