נולדתי בפולין, בעיירה בשם רדיצילוב, היום באוקראינה. העיירה ממוקמת לא הרחק מלבוב (לביב). יש לי שני תאריכי לידה: תאריך אחד בתעודת הזהות – 1935 ותאריך אחד שקיבלתי לא מזמן במכתב, שאומר שאני יליד 1937 על פי רישומים שנמצאו לאחרונה בפולין. במשפחה שלנו היינו שני ילדים, אחי ואני, שנינו ניצלנו, וזוג הורים. אבא שלי היה סוחר והיה מעורה בחיי העיירה.
לגביי המלחמה התחילה ב-1941, בקיץ, במבצע ברברוסה. הגרמנים, כידוע פלשו אז לרוסיה כשהם מפירים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שנחתם שנתיים קודם לכן. התמונה שאני זוכר: קיץ 1941, אני הייתי אצל סבא וסבתא בעיר אחרת שנקראת דימידובקה. בקיץ נסענו לשם, זה לא רחוק, עם עגלה וסוס, ובפעם הראשונה ראיתי מטוסים באוויר. 16 שנים אחרי זה אני סיימתי קורס טיס, ב-1957.
בעיירה חילקו את האוכלוסייה, שהייתה ברובה יהודית, לשני מחנות: גטו אחד לאנשים זקנים שלא יכלו לעבוד, גטו שני של אנשים שהיו מסוגלים לעבוד, כח עבודה. אותנו, את המשפחה שלנו – הוריי, אחי ואני, הכניסו לגטו של העובדים. סבא וסבתא היו בגטו של המבוגרים ואותם הוציאו להורג באיזשהו שלב. אנחנו לא יודעים, לא הייתה תקשורת שניתן היה לדעת מה קורה. בכל בוקר היינו מלווים את אבא ואמא לאורך הגדר, כשהם הלכו לעבודה. אני ואחי התרוצצנו כל היום וחיפשנו אוכל ובערב היו חוזרים ההורים והתאחדנו מחדש.
ההורים שלי בעצם עבדו בעבודות פרך. הגרמנים דאגו לכך שהם יעבדו, ייצאו מהגטו, מהעיירה, לעבודת פרך ואני, שהייתי בן כ-4 – 4 וחצי, נשארתי לבד כדי לדאוג לאחי בן השנתיים, מחפש לו אוכל ומאכיל אותו. כלומר, ילד בן 4 תופס אחריות ועצמאות כדי לדאוג לאח שלו, כדי שיישאר בחיים, כאשר באותו זמן שולטים בעיירה פחד, חשש, החולי, המוות מכל מקום ומכל בית. ככה זה נמשך תקופה מסוימת עד שהתחילו האקציות.
מהעיירה שלנו ובכלל מאזור וולין, מעט מאוד הסיעו למחנות ההשמדה. השיטה פה הייתה אחרת: הם היו אוספים יהודים, ואומרים להם לחפור. הם היו חופרים וכשסיימו היו מעמידים אותם על שפת הבור ויורים בהם. בין היורים היו גם אוקראינים, שהרגו יחד עם גרמנים, וזה נקרא גיא הריגה. כך היו היהודים נגמרים לאט-לאט, אבל טרנספורטים מאיתנו לאושוויץ-בירקנאו לא היו.
אני עד 2012 אני מאוד נזהרתי, לא רציתי בכלל להגיע לעיירה. חששתי. לא יודע למה, אבל הייתי אז כבר פנסיונר ולמרות זאת חששתי להגיע, להיפגש עם העבר ולגביי זה היה די מוזר, בסוף החלטתי שחשוב מאוד לנסוע ועשינו מסע שורשים
אבי היה סוחר, ומאוד מעורה בקהילה שם. הוא עבד עם הגויים וקיים איתם קשרים טובים ויום אחד סיפרו לו, שהולכת להיות אקציה, זאת אומרת אוספים את היהודים כדי להוציא אותם להורג. הוא הוציא את כל המשפחה מהגטו, ואף לקח איתו עוד שתי משפחות למחבוא אצל גוי אוקראיני. את הדרך מהגטו עשינו בתוך עגלת קש, ואותי החביאו בתחתית העגלה בגל הפרצוף היהודי שלי. אחי, שהיה בלונדיני ונראה כמו גוי, שכה לנסוע הנוחות במרומי העגלה.
עוד אנחנו נוסעים ובדרך עוצרים אותנו שני ז'נדרמים שביקשו לתפוס איתנו טרמפ. לא הייתה ברירה, כמובן, והם עלו על העגלה אבל לא הסתפקו בזה: עם קתות הנשקים עם דקרו את החציר כדי לוודא שלא מסתתר שם איזה ילד יהודי או חס וחלילה מבוגר. למרות הדקירות לא פציתי פה למרות שהייתי בן 5. בשלב מסוים הם ירדו ועובדה שאני פה, זאת אומרת שכנראה שהצלחתי לשרוד גם את זה.
כשהגענו לחווה של הגוי התברר שהמחבוא שלנו היה באורווה, בקומה השנייה בה החזיקו בחורף את התבן לבהמות. בקצה האורווה הגוי הקים עד קיר, במרחק שני מטרים מהקיר הקיים וברווח הצר הזה, בין שני הקירות, הסתתרנו. לא היה חלון, לא היה חשמל, לא כלום. האור היחיד הסתנן דרך הסדקים שבין הקרשים מהם היה הקיר בנוי.
במחבוא לא היה כל כך מה לעשות, וגם פחדנו לעשות רעש כדי שלא ישמעו אותנו, ואת מרבית היום בילינו בשכיבה, מציצים מדי פעם בחריצים. היציאות היו בתוך דליים, ואחת ליומיים היו מכניסים לנו אוכל ושתיה: תפוחי אדמה, לחם ומים. כך חיינו תקופה ארוכה יחסית של 7 חודשים, עד שיום אחד הגיעה ביקורת.
זה היה בתחילת 1942 כשהגיעה הביקורת וחשבנו שזה הסוף שלנו. הם חיפשו יהודים כדי להרוג אותם, ככה פשוט, ואנחנו היינו בדיוק הטרף שהם חיפשו. אבל, על הקיר שהסתיר אותנו היה מדופן בצידו הפונה לאורווה בערמות של חבילות קש, וזה הציל אותנו, כי הם דקרו בקלשון את חבילות הקש ולא הצליחו להגיע לקיר האמיתי. קשה לתאר את עצמת הפחד שלנו, כשאנחנו שומעים את מהלומות הקלשונים סנטימטרים מאיתנו. ידענו שנקישה חלולה אחת תביא עלינו את סופנו.
כשהסיוט נגמר והגרמנים הסתלקו, עלה הגוי על הגג והתחיל לשיר, מסמן לנו שהשטח נקי. אבל מאז הוא פיתח חרדות, שמא אם באו פעם אחת לחיפוש, יכול להיות שמישהו הלשין או שהוא עורר חשד בשל הכמות הגדולה יותר של אוכל שהוא קנה.
הגוי החליט שזה יותר מדי מסוכן. אם היו מגלים אותנו, כמובן שהיו מוציאים להורג גם אותו. נאלצנו לעזוב את המחבוא שלנו, שהתברר כחמים ונוח – לעומת המקום שאליו עברנו. המחבוא החדש היה מן בונקר תת קרקעי, שגם אותו אבא דאג להכין מראש, ואנחנו עברנו שם את החורף. היה קר מאוד; אני זוכר עד היום את הקור המקפיא ולא יכולנו לצאת. בשלב מסוים הגיעה אלינו שמועה שבברודי, עיר מחוז די גדולה עדיין אין גטו. אבא שלי הוביל את כל הקבוצה הזאת, של 12 האנשים, לברודי.
חיסול גטו לבוב, יוני 1943
חיינו בברודי כמה חודשים אבל בתחילת 43' כבר התחילו להקים גטו גם שם, ואנחנו נאלצנו לברוח שוב. בשלב הזה הצטרפנו לפרטיזנים. כבר לא היינו לבד בתוך סוג של מאורה, היינו יחד איתם ולמעשה נשארנו איתם עד סוף המלחמה. אצלנו המלחמה הסתיימה במארס 1944, כשהרוסים הגיעו. אבא שלי נפטר כשבועיים אחרי זה, אמא נשארה עם 2 ילדים.
החזית התקדמה מערבה וחזרנו שלושתנו – אמא, אני ואחי הקטן, לעיירה שלנו. באותה תקופה אמא התקיימה מאפיית לחמניות. בלילה אפתה לחמניות, ובבוקר הייתה הולכת לשוק למכור אותן. "גן העדן" הזה נמשך זמן קצר בלבד, כי בשלב מסוים הרוסים החליטו לגרש את כל היהודים. מהאוכלוסייה היהודית של רדיזילוב שמנתה לפני המלחמה, על פי רישומי יד ושם, 3,000 – 4,000 איש, כ-80% מכלל תושבי העיירה, נותרו בה בסך הכל 50 יהודים.
הרוסים גירשנו אותנו מהעיירה שלנו, והגענו לקרקוב. למעשה מצאנו עולם אחר. אז כבר פעלה תנועת הבריחה ואספה יהודים. הג'וינט מימן אוכל וחיינו במחנה שנראה כמו קיבוץ. מבחינת הקיום היום-יומי שלנו, בקרקוב הייתה לנו יותר רווחה. קיבלנו אוכל, קיבלנו ביגוד, היינו בקבוצה והתחלנו את המסע לארץ ישראל באמצעות הבריחה. במסגרת המסע שלנו עברנו כמה ארצות: פולין, צ'כלוסובקיה, הונגריה, אוסטריה, איטליה.
גנבנו גבולות: היינו עוברים בלילה, בלילות חשוכים, עוברים את הגבול ובכל מעבר של גבול הגענו לאיזושהי תחנת רכבת ומתחנת הרכבת הזאת המשכנו. לפעמים היו שבועות שלמים, שהמגורים שלנו היו בתוך קרון רכבת. את הקרונות העמידו באיזו פינה נידחת בתחנה, הביאו לנו אוכל, ואנחנו חכינו שם לטרנספורט לנקודה הבאה.
לבסוף הגענו לאיטליה, לעיירה אקווה סנטה. מאקווה סנטה עברנו לאנציו, עד שהגיע הזמן לעלות לארץ. הסיבה שבחרנו לנסוע דווקא לארץ הייתה לגמרי טריוויאלית: אמא שלנו זכרה שיש בארץ מספר יהודים מהעיירה. אז היא אמרה, אנחנו נוסעים לארץ ישראל, בעוד אחרים נסעו לאוסטרליה, לארה"ב וחלקם אולי נשארו באירופה, אני לא יודע. במארס 1947 עלינו על האונייה מולדת בכוונה להגיע לארץ כמעפילים לא לגאליים. על האונייה היינו קרוב ל-1,700 איש, כולל ילדים, קשישים ועוד. ההפלגה לא הייתה תענוג גדול. מעבר לצפיפות האונייה הייתה אוניית משא שנטתה על צידה כל הזמן. בכל פעם שהים רגש – העבירו את הנוסעים מצד ימין לצד שמאל כדי לאזן אותה.
אחרי הפלגה של שבוע הבריטים זיהו אותנו, ואחרי לחימה קצרה שלחו אותנו כלאחר כבוד לקפריסין. הגענו במרץ 47', עזבנו ביולי 1948.
אני רוצה להוסיף כאן נקודה אישית: באיטליה אמא שלי הכירה בחור שהיה יליד וורשה. בזמנו הוא ברח לכיוון מזרח, לסיביר, ובאותו זמן הקימו את הצבא הפולני הגולה הידוע, צבא אנדרס. צבא אנדרס המשיך לאיראן, למזרח התיכון, למצרים ואיתו אותו בחור, שהפך בהמשך לאבא החורג שלי. הוא הגיע עם הצבא לאיטליה, נלחם במונטה קסינו, אחרי כן ערק מצבא אנדרס ואמא הכירה אותו. הוא היה איתנו באונייה ובמחנות בקפריסין ואני חייב לציין שהם חיו יחד שנים ארוכות וטובות. הוא היה אדם בלתי רגיל, וכינינו אותו יה-יה.
שבנו ארצה ב-1948, הייתי בן קצת פחות מ-12. ההפלגה חזרה מקפריסין הייתה חוויה בלתי רגילה. כבר הייתה מדינה, הכל שלנו – התרגשות גדולה. הפנו אותנו למחנה עולים לתקופה קצרה, 3-4 שבועות. אני זוכר שהלכנו לעבוד אצל האיכרים בקטיף של מלפפונים, עגבניות, כל מה שהיה. משם עברנו לוואדי ג'מל, שהיום נקראת עין הים, וגרנו בבית ערבי נטוש. בהתאם לגילי שיבצו אותי לכיתה ז' בבת גלים. הליכה מואדי ג'מל לבת גלים, לבית הספר, תחבורה אין, לקחה בערך 50 דקות.
בשלב מסוים, אחרי בערך שנה, קיבלנו צו מבית המשפט לפנות את הדירה מכיוון שהבעלים הערבים עזבו את הדירה, אבל לא עזבו את הארץ. כסף אין, שפה לא יודעים, התמצאות כמעט אפס. אנחנו הולכים למכרים שהכרנו באיטליה. גלזר ואשתו ועוד 2 ילדים ואמא, גרים גם הם בבית נטוש של ערבים. אמא תינתה את צרותיה באוזניהם: אין לנו איפה לחיות וקיבלנו צו פינוי וכו'. אותה משפחה עם 3 חדרים, חדר אחד לילדים, חדר אחד להם. האמא בהול, והיא אומרת, "מה הבעיה? תבואו לגור איתנו." גרנו שם 8 חודשים בהול יחד עם האמא והסבתא והילדים וכולם. זה מרגש אותי עד היום לספר את זה.
אבא שלי מצא מקום עבודה במפעל העוגן, בנמל חיפה. באיזשהו שלב הוא שמע שבונים בקרית חיים ויש אפשרות לקבל שם שיכון שנוכל לעבור לגור בו. דירה משלנו. עברנו לגור בקרית חיים. לי זאת הייתה הקלה: למדתי בבית ספר בקריית חיים. כשגרנו בוואדי ג'מל רכבתי כל יום לבית הספר במשך 45 דקות. עכשיו בית הספר הפך קל"ב.
אמא שלי לחצה שאעשה בגרות, ובבית הספר המקצועי לא היה מסלול לבגרות. התחלתי לימודי ערב באליאנס והצלחתי לסיים י"ב עם בגרות. בתקופת התיכון עשיתי מאמצים להשתלב בחברה הישראלית ולטשטש עד כמה שאפשר את תדמית הפליט שלי. זה נגע במבטא וגם בבגדים שלבשתי, שאמא התבקשה להתאים אותם לאלה שהצברים לבשו: מכנסי דגמ"ח עם כיסים וכדומה. העודה שהצטרפתי לצופים עזרה מאוד בתחום הזה.
הגיעה העת להתגייס. הגעתי לתל השומר, אז תל ליטווינסקי. בשבילי באמת זו הייתה חוויה בלתי רגילה. קודם כל יש אוכל, לא חשוב מתי קמים או לא קמים., יש לי תמונה שאני עומד בתור וממש רואים בה איך אני שמח לקבל את המסטינג. יום אחד אני הולך בבסיס ואני רואה תור. ידעתי תמיד שאם עומדים בתור מקבלים אוכל, אז הצטרפתי לתור. אבל לא, פה לא נתנו אוכל – פה מתנדבים לקורס טיס. מה מקבלים תמורת זה שמתנדבים לקורס טיס? מקבלים יום חופש, מכיוון שצריך לבקש אישור מההורים להתנדב לקורס. אמרתי אוקיי. עמדתי בתור ועשיתי מבדקים פסיכוטכניים. הייתה לי קואורדינציה טובה ועברתי. אמרתי – אני רוצה להתנדב אבל אני צריך לשאול את ההורים. אמרו לי בסדר, קח יום חופש. נסעתי הביתה ואמרתי לאמא שלי – אני הולך לטוס בצבא. אמא שאלה טסים לבד? אמרתי לא, יש מדריך. אה, אם יש עוד מישהו זה בסדר. וככה הלכתי לקורס טיס, קורס 22. את הקורס התחילו כ-100 חניכים וסיימו תשעה. אני סיימתי אותו כחניך מצטיין.
אני חייב לומר ביושר שלא היו לי שום פנטזיות על טיסה. אפילו לא חשבתי על זה. כל מה שעניין אותי היה יום החופש שקיבלתי. חלק גדול מחברי הקורס שלי היו צברים מההתיישבות העובדת. שאלו אותי, כמו את כולם, מאיפה אתה? אני, מרגע שעברנו לקריית חיים, הפסקתי להיות פליט. אני מקרית חיים, והייתי בתנועת נוער, בצופים. חשבתי שזה לא כבוד גדול להיות פליט. אפילו בושה. ברבות הימים חשבתי לעומק על מה שעברתי בשואה. כל הזמן הדחקתי את זה. את התחושה האישית. אמרתי לעצמי שאם הייתי נותן תשומת לב למה שעברתי במסתור, לפחדים מהגרמנים שמא ניתפס, לחוסר האוכל וכל מה שקשור בזה, אני לא בטוח שהייתי יכול להמשיך בקורס טיס. אני אומר את זה בכנות. זו הייתה מעמסה בשבילי.
בקורס היו עוד שניים כמוני, ואנחנו קינאנו בצברים. בהכל. בחופש שלהם, בתעוזה שלהם, בשפה. גם בהופעה. הם כולם היו ספורטאים טובים. אנחנו רצינו לא לפגר.
כשהוקם פרויקט "מתקומה לשחקים," במטרה לספר את סיפורם של 140 נערים אשר שרדו את זוועות השואה והתנדבו לחיל האויר כאנשי צוות אויר, הכרתי 6 מהמקימים, כמו חיים האוזמן ויגאל בר שלום. אף אחד בקורס טיס שלי, קורס 22, לא ידעו שאני ניצול שואה, שורד שואה. לא ידעו. רק באירועים של מתקומה לשחקים התחלנו לדבר.
זו הסיבה שלא רציתי להיפגש עם העבר. שלא נסעתי למסע שורשים. אחרי 89' או 90' הייתה הפרסטרויקה והתחילו לנסוע. חברים שלי נסעו לאוקראינה, פגשו אנשים שהיו במלחמת העולם השנייה והם סיפרו להם על המשפחה ומה קרה. אני פחדתי לנסוע, פחדתי להיפגש עם העבר. אני אומר את זה בגלוי. כתוצאה מזה רק ב-2012 נסעתי פעם ראשונה. 2012.
במבצע קדש הייתי עדיין בקורס טיס ושיבצו אותי לטייסת 116 מוסטנג, לסייע בתחום המודיעין. לאחר שסיימתי את קורס הטייס ב-1957, כסגן משנה, הוצבתי לטייסת 117, מטאור, משם עברתי ל-113, אורגאן, 109 – מיסטר ולבסוף טייסת 110 ווטורים. הולכים לטוס. על הלוח רשומים בגיר שמות הצוותים. בא יעקב אגסי, יענק'לה, והוא מתחיל ככה: סימיגרן -עושה קו, יהיה סער, בדמן יהיה בהט, מרינס יהיה מרום, ויינר יהיה עינב, מעוז פורוזובסקי -פורז. בנו של פורז, אגב היה ניר פורז ז"ל, שנהרג בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל. כל השישייה הזאת הלכו בשבוע אחד למשרד הפנים והחליפו את השמות. זה היה בסדר גמור וככה נשארתי.
ב-110 כבר התקדמתי והגעתי עד לסמ"ט א'. במלחמת ששת הימים – אני אשוויץ, הייתי במטוס הראשון, שהמריא ליעד הכי רחוק: באני סואף שבמצרים. זה היה ביום הראשון, גיחה ראשונה, פרסנו 4 מטוסי ווטור בבח"א 8, כי לא היה לנו מספיק דלק כדי להגיע לשם מכנף 1. הרצל בודינגר היה מספר 4 שלי, סגן. ביום השני הייתי ב-H-3 בעיראק, בתקיפה שממנה חזרנו כולנו גם שלמים.
כאמור, אנחנו פרסנו לתל נוף מכיוון שלא יכולנו להגיע מרמת דוד עד לבני סואף. שטופר זכרונו לברכה, שהיה מפקד הבסיס, קרא לנו לתדריך בשעה 10 בערב. בתדריך הוא מספר לנו שלמחרת בבוקר פורצת מלחמה ושעת השין היא 07:45. אסור לספר לאף אחד, אמר שטופר, אבל אתם צריכים לדאוג שהמטוסים יהיו מתודלקים. תתדלקו אותם מוקדם בבוקר כי כשקר נכנס יותר דלק.
לא ישנתי כל הלילה. אסור לספר אבל זה כל כך לחץ עליי, כל הסודיות הזאת. אני היחידי שיודע שיש מחר מלחמה, זה היה משהו בלתי רגיל. בסופו של דבר הגיע הבוקר, המראנו, טסנו נמוך, תקפנו, הדלקנו כמה טופולב 16. התחלנו לחזור ובדרך היה יירוט עלינו של מיג 21. לי הייתה מערכת של שיבוש אלקטרוניקה מותקנת במטוס. כמוביל היו כל המתגים הללו והם היו מאובטחים בחוט ברזל.
אות הקריאה שלי היה חידקל. אני שומע בקשר: "חידקל, הפעל את מערכת השיבוש." אני מנסה להפעיל ולא יכול לקרוע את חוט האבטחה. כמעט שברתי את הידיים. הורדתי את הכפפות, לבשתי חזרה ואמרתי לו שאני לא יכול להפעיל. אני מתחיל לטפס, אמרתי לו, כמה שאני יכול. הגעתי ל-42,000 רגל. כעבור איזה זמן אמרו לי: המיגים עזבו אותך. טסתי הביתה, זאת אומרת לרמת דוד, גלשתי מתל אביב עד לרמת דוד.
תוך כדי היה גם טיל SA2 ומספר 3 שלי צועק לי, "1, תשים לב! עמוד חשמל רודף אחריך." הטיל עבר על ידי והמשכנו. באותו יום טסתי גם בסוריה בדמר. בתקיפה בדמר. היה איתי אורי טלמור, ג'ינג'י. הוא היה הנווט שלי. איש מדהים. טסנו ללבנון ונכנסנו בדרך לדמר. לוי צור, שהיה מפקד טייסת 110 אז, היה בדרכו חזרה מדמר והוא אומר לי "סימי, תשים לב, השארנו שם אחד." הם השאירו את אברהם וילן. אומר לי אורי טלמור, "סימי, בוא נעשה לפחות יעף אחד." היו מתכננים שני יעפי הפצצה ו-3 צליפות. הוא אומר לי נעשה יעף אחד. אמרתי לו: אורי, בוא נגיע, נראה מה קורה.
הגענו לשם וכמו שאנחנו מתרוממים ומתחילים להיכנס להפצצה, הכל נהיה שחור. כל כך הרבה נ"מ, היינו המומים. אמרתי אוקיי, יעף 1 ולכיוון צפון. כולם שחררנו, בודינגר גם היה איתי באותו זמן. שחררנו לכיוון צפון וחזרנו הביתה 4 מטוסים פגועים, אבל הכל בסדר. לא הפילו אותנו, כל המערכות עבדו כמו שצריך ונחתנו. בלילה של היום הראשון טיסה שנייה לדמר. בלילה הזנקה, יש תקיפות של הירדנים על בנייני פאג"י בירושלים, על הגבול. הייתי במטוס עם נורים ופצצות, טסנו זוג לשם, תקפנו הכל. לא ישנתי לילה שלם. בסוף אמרו, רגע יורים על נתניה, תסעו לקלקיליה. והלכנו לקלקיליה. נשארו לנו רק כמה פגזים ואותם ירינו בקלקיליה, אבל ראינו בדיוק מאיפה הם יורים ויכולנו לדייק.
טיסה ראשונה בבוקר של היום השני למלחמת ששת הימים. היעד: H-3. אני יושב בתא, נקשר, פתאום אני רואה מטוס מעל רמת דוד. מסתכל ומזהה טופולב 16. המכונאים אומרים תסתכל, יש פה בואינג. אני אומר זה טופולב 16. כמו שאמרתי טופולב 16, נשארתי לבד בקוקפיט וכל המכונאים רצו לדת"ק. טוב, לקחתי את הקסדה, חבשתי אותה, פתחתי את הרדיו והאזנתי למגדל הפיקוח. עד מהרה מדווחים שהטופולב 16, שהלך להפציץ בנתניה, הופל, אבל באופן טרגי הוא נפל על מחנה צבאי, מחנה עמוס, ונהרגו 14 חיילי צה"ל וכל צוות המטוס.
אנחנו יוצאים, ל- H-3 מלצר היה איתי, ובדרך אנחנו עוברים מעל ריכוז של טנקים. אני אומר למלצר, תסמן את המקום ובדרך חזרה נתקוף אותם.
כשהגענו ליעד איתרו אותנו וכמו שאנחנו נכנסים לתקיפה אני רואה מטוס האנטר אחד לפניי, שהולך לנחות. הייתי כל כך מרוכז במשימה להפצצה, לדפוק את המסלול, שאמרתי, לא צריכים להתחשב בהאנטר. אני מפציץ ויוצא. כמו שאני יוצא כעבור איזה חצי סיבוב זוהר צינקין אומר לי – "1, מישהו יושב עליך." אני מסתכל ורואה – ההאנטר עליי. ירדתי נמוך מאוד מאוד, עשינו 2 סיבובים, זוהר צינקין בא, הפיל אותו. הוא היחידי שהפיל מטוס בווטור. ברגע שיצאנו אמרנו, אוקיי גמרנו את ההפצצות ותקפנו גם מיג 21 שהיו על הקרקע. חזרה הביתה. ואני אומר למלצר: נו, עכשיו תן כיוון לאותה חטיבת טנקים שראינו בדרך לכאן. היינו קצת קצרים בדלק, אבל אמרנו שמע יש לנו מספיק, זה היה לפני ג'בל דרוז, ירינו 4 תותחים 30 מ"מ, זה כמעט עצר את המטוסים. כל אחד רוקן את כל החימוש שלו. חזרנו הביתה ארבעתנו שלמים.
זמן מה לאחר שנגמרה המלחמה מינה אותי מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, למפקד טייסת 116, מיסטר. הייתי פרח טיס ב-116, ועכשיו אני מפקד הטייסת. אמנם זה כבר לא היה כבוד גדול כי המטוס היה כבר פחות הרואי. אבל עשיתי שם שנתיים וטסנו במלחמת ההתשה. אחרי שנתיים ניסים אשכנזי, מפקד 102 נפל בתעלה עם סקייהוק. שוב קרא לי מוטי הוד ואמר לי, יש לך כח? שאלתי בשביל מה צריך כח? ניסים אשכנזי נפל, הוא אמר, אנחנו צריכים מפקד טייסת ל-102. הטייסת עוברת מכנף 4 לחצרים ואנחנו צריכים שם מפקד. אני מציע לך, אתה מוכן לקחת? אמרתי כן.
סגרתי שנה בטייסת ואחרי זה הלכתי להיות מפקד טייסת תעופה. בקיץ 73' התמניתי למפקד שדה דב. במלחמת יום הכיפורים טסתי בהצ"ח ב-102. בכנף 15 לא היו מטוסי קרב, היו שם הליקופטרים ומטוסים קלים. כעבור למעלה משנה וחצי מינו אותי לראש מבק"א.
השתחררתי ב-1982 כעבור 30 שנות שירות. לאחר השחרור עבדתי 8 שנים בתעשייה האווירית במנהלת פרויקט לביא. עמוס לפידות אז היה ראש מת"ל, מנהלת תוכנית הלביא, הזמין אותי להצטרף למנהלת., הלכתי וזה היה כמו בצבא, כמו המשך צבא.
המטוס טס, וזו הייתה הצלחה, מפח הנפש היה בזה שהוא עלה יותר מדי כסף. הם לא היו היו מוכנים לשלם ואז בדיוק התפנו F16 איראניים והאמריקאים היו מוכנים להעביר אותם אלינו. הם אמרו שהלביא הוא פחות או יותר כמו F-16 וכמה חיל האוויר שלנו יכול לקלוט? 150 מטוסים? זה לא רנטבילי לפתח מטוס כזה במשך 10 שנים בכל כך הרבה כסף. ואז פירקו את פרויקט הלביא. במאמר מוסגר – עשו טובה למדינת ישראל ולתעשייה האווירית מכיוון שעם ביטול הפרויקט התפנו לפתח כל מה ששייך לתחום האוויוניקה. והתעשייה האווירית באמת בנתה את עצמה.
