בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, כשחמאס החל במתקפה הרצחנית על ישראל, הייתי לפני המראה לזנזיבר כדי להחזיר ארצה נוסעים ישראלים שבילו במהלך חופשת סוכות בספארי בטנזניה. עם סגירת הדלת נאמר לי שיש מטח של רקטות מעזה לישראל. אז עדין לא הבנו מה אירע; את גודל הטבח הרצחני והזוועות הנוראיות.
המתנו זמן קצר עד שניתן האישור להמריא והמראנו לאפריקה.
את עוצמת הזוועה הבנו רק כעבור כחצי שעה, כשהיינו באוויר והתחברנו לאתרי החדשות ולרשתות החברתיות. היות שטסנו כ-6 שעות ללא נוסעים יכולנו לצפות בסרטונים ולהבין מה קורה בישראל. יכולנו גם להתכונן להתמודדות עם הנוסעים שיחזרו איתנו לארץ שהכל בה עמד מלכת וכל מה שהיה בה לפני כן לא יחזור לקדמותו. את גודל הזוועות, ההרס והחורבן שהתרחשו ביישובי העוטף עוד לא ניתן היה לגמרי לדעת, לתפוס ולהבין.
הנוסעים שעלו למטוס בזנזיבר עלו שלווים ושמחים לאחר חופשת טבע וספארי. הם עדין לא ידעו על מה שהתרחש בישראל אבל במהלך הטיסה, כשהתחברו ל-WiFi החלה להשתרר דממה מקפיאה ולא אופיינית בקבינה, כל הנוסעים נצמדו למכשירי הטלפון הסלולריים ומדי פעם נשמעו קולות של בכי חרישי.
לאחר הנחיתה בנתב"ג המטוס נעצר על המסלול. הקברניט עדכן בכריזה כי בגלל ירי של רקטות על ישראל ניאלץ להמתין עד שהמטח יפסק וכוחות הקרקע יסרקו את המסלול כדי לוודא שהוא נקי מנפולת של רקטות. הנחיתה על הקרקע הייתה כנראה גם נחיתה למציאות הישראלית הכואבת. נוסעים ונוסעות הגיבו בבכי ובבהלה להודעת הקברניט. ילדים פרצו בבכי ובצעקות, ונכנסו לחרדה עמוקה.
נוסעת מבוהלת רצה אלי בבכי ובצעקות ״אני לא נושמת, אני לא נושמת…״ היא כמובן נשמה אבל הייתה אחוזת אימה כמו שאר הנוסעים. יש רגעים בעבודתי כדיילת אויר שלעולם לא אשכח; היום הארור הזה והרגע הנורא הזה הוא אחד מאותם רגעים.
כדי להיות דייל/ת אויר נדרש לעמוד בדרישות בסיסיות: בחינות מיון, סינון ביטחוני, בדיקות רפואיות, קורס קרקעי, סימולציות של תרחישי בטיחות קרקעיים, אימון ימי, הדרכות באוויר ומבחן מסכם באוויר. רק לאחר שעברת את כל השלבים הללו בהצלחה מוענקת לך תעודת ההסמכה כדייל/ת אויר.
אבל אף אחד לא מאמן אותך כיצד להתמודד עם נוסעים ולעיתים גם עם אנשי צוות מבוהלים בזמן מלחמה ובמהלך ירי מטח טילים באוויר או על הקרקע. אפקט מלחמת "חרבות ברזל" שנכפתה עלינו נתן את אותותיו גם על תנועת הטיסות המסחריות והפרטיות בישראל.
חברות התעופה הזרות הפסיקו זמנית את הטיסות לישראל מה שגרם לחברות התעופה הישראליות, אלעל, ארקיע וישראייר להשתלט על תנועת הנוסעים בנתב"ג. החברות הישראליות הטיסו כ-93% אחוזים מכלל הנוסעים וגם כמות הטיסות הפרטיות ירדה בכ50%.
החלה פעילות ענפה של טיסות רבות למגוון יעדים: טיסות חילוץ, הבאת מילואימניקים ולוחמים שגויסו בצו 8 ונקראו לחזית, טיסות מטען, הטסת מפונים לרמון – אילת, נבחרות ספורט שמייצגות אותנו במשחקי ספורט בחו׳ל, אמנים שטסים לשמח את המפונים ששוהים בבתי המלון באילת ועוד.
מאז פרוץ המלחמה אלפי ישראלים עזבו את ישראל ליוון, לקפריסין ולמדינות שונות. משפחות רבות עם ילדים החליטו בזריזות לארוז מזוודות ולעזוב את ישראל מבלי להתנצל על כך כדי להתאוורר בחו"ל לפרק זמן קצר או עד יעבור זעם. לנשום אוויר ולהשקיט את פעימות הלב המהירות, החרדות והבכי של ילדיהם.
בנוסף, חברות התעופה הישראליות החלו גם במיזמים שנועדו להפיץ בארץ ובכל העולם מסר חזק ועוצמתי של אחדות ישראל. לדוגמא, אל על צירפה את תמונות החטופים והנעדרים למושבי טיסת המטען שיצאה לניו יורק כסמל לתקווה להשבתם ארצה והעניקה את השם ״עוטף עזה״ למטוס המטען שלה.
ארקיע התגייסה ותלתה את תמונתו של התינוק כפיר ביבס ,החטוף הצעיר ביותר, על גוף אחד ממטוסיה כדי לעורר תשומת לב ולגרום לכך שאף אחד לא יוכל להיות אדיש אליה ולא ישכח את החטופים שנשארו מאחור.
ארקיע התגייסה ותלתה את תמונתו של התינוק כפיר ביבס ,החטוף הצעיר ביותר, על גוף אחד ממטוסיה
האם מסוכן לטוס בזמן מטח טילים על ישראל?
התשובה היא לא. הסיכוי שרקטות ( טילי קרקע-קרקע) יהוו איום על המטוס ויפגעו בו הוא נמוך מאוד.
מטוס ארקיע שהיה בדרכו מרמון לנחיתה בנתב"ג נצפה כשברקע המטוס שיגורים ויירוטים, שנראו היטב מהאוויר, אבל הוא נחת בשלום בנתב"ג.
לצוותי האויר יש הנחיות ברורות כיצד לפעול במהלך ירי טילים וזה תלוי אם המטוס נמצא על הקרקע (עמדת חנייה, הסעה, עמדת המראה) או באוויר, בתהליך ההמראה או הנחיתה. צוותי האויר מיומנים ומונחים כיצד לפעול בכל אחד מהשלבים.
הם מקפידים להמריא מכיוונים שונים כדי להימנע מהסכנה שעלולה לנבוע מכיפת ברזל שמונחית לחפש טילים על ידי המכ"מ. בנוסף למטוס יש מערכות הגנה אקטיביות שמגינות מפני פגיעה. כך שבסופו של דבר בטוח יותר להיות באוויר בזמן ירי טילים יותר מאשר על הקרקע.
חברות התעופה הזרות נמנעו לטוס לישראל מאז פרצה המלחמה בגלל סיבה כלכלית: הביטוח הפך להיות יקר. אבל, גם בגלל סיבה פסיכולוגית מובנת בהחלט. החברות לא רגילות לפעול במדינות בהן מתנהלים מבצע צבאי או מלחמה, ואם הן מוצאות את עצמן במדינה כזו, ישראל לדוגמה, הן מפחדות לשהות בה ובצדק. היו מקרים בהם הצוותים הזרים היו במהלך נסיעה מהמלון לנתב"ג או להיפך ובמהלך הנסיעה נשמעה אזעקה והם נאלצו לצאת מהרכב רועדים מפחד, להתרחק ממנו ולהשתטח עם המדים על האספלט בצידי הכביש, כשידיהם מגנות על ראשיהם וחלקם פורצים בבכי, או לרוץ ולחפש מחסה במרחב המוגן הקרוב. סיטואציה מבהילה ומעוררת אימה למי שלא נולד או חי במציאות הישראלית. בשל כך חלק מהמדינות הוציאו אזהרות מסע לישראל ואסרו על העובדים לטוס לישראל ולשהות בה.
דובר על כך שדיילות אויר זה הרבה מעבר להציע ארוחות, שתיה וקניות פטורות ממכס לנוסעים. על אחת כמה וכמה אם את דיילת אויר ישראלית שטסה בזמן מבצע צבאי או מלחמה ולעיתים בנוסף גם בזמן מגיפה עולמית, כמו הקורונה, או גם וגם כפי שאירע במבצע ״שומר החומות״. דיילות היא לשמור על ביטחונם, בטיחותם ורווחתם של הנוסעים במהלך טיסה, אבל מה עם שלוותם של אנשי צוות האוויר בעת מלחמה? אף אחד לא מכין אותך למצב של טיסה בזמן מלחמה. הכישורים הפיזיים נבדקים לפני תהליך ההכשרה אבל לא הכישורים הנפשיים והחוסן הנפשי שנדרש ממך כשאתה יוצא לטיסה, מתרחק מהמרחב המוגן, עולה לאוויר וצריך לשמור על קור רוח כשכל מי שיקר לך נשאר בבית.
כנראה שהדרך היחידה להתמודד היא ניתוק ריגשי אישי וסדר פעולות אוטומטי על פי נהלים בשילוב חמלה ורגישות כלפי הנוסעים, שחלקם פוחדים לטוס או לשהות במטוס – על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה וירי מטח טילים. בנוסף לכך ההתעסקות באדם אחר גורמת לך להסחת דעת מהפחדים והחששות שלך ואף לתחושת סיפוק כפולה ומכופלת כשהנוסעים המבוהלים מודים לך מעומק ליבם.
הדיילים הם העיניים והאוזניים הפנימיים לשמירה על בטיחות הנוסעים והמטוס אך גם על שלומם הנפשי של הנוסעים במהלך הטיסה. וכאן גם בא לידי ביטוי החוסן הנפשי שלהם. אל לנו לשכוח שכל העובדים כולם חוו טראומות וחרדות, חלקם איבדו את יקיריהם, קרוביהם, ובתיהם, חלקם גויסו למילואים, או שבני/בנות זוגם הוקפצו למילואים בצו 8, חוו ירי טילים כשהם בבית, במשמרת, על הקרקע ובאוויר, בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. לרבים יש ילדים בגילאים שונים שחוו פחדים וחרדות, שהתווספו לחרדות של ההורים.
פחד וחוסר אונים אפיינו את השבועות הראשונים של המלחמה נוסף על הכעס על אובדן הכבוד הלאומי.
כל חברות התעופה הישראליות נדרשו להגיב על כך ברמה הרגשית-מנטלית ולספק תמיכה תוך התחשבות ורגישות. הפניית אוזן קשבת, הכלה, התחשבות וגמישות. החרדה הקיומית הפכה להיות הישרדותית עוד לפני החשש מהמצב הכלכלי שידרדר. היה ברור שהחוסן הנפשי והמורלי של צוותי האויר הוא החשוב ביותר והראשון לעסוק בו ויש צורך לחזק אותם ולעודדם.
חייבים לציין שמנהלי החברות יצרו קשר עם העובדים באופן אישי כדי לוודא את שלומם, להרגיע, לעודד, להתוודע לקשיים שדורשים טיפול ולספק עוגן ומשענת. כל איש צוות אוויר ומה שנדרש לו במסגרת אי הוודאות והאילוצים. האמת היא שגם המנהלים עצמם נזקקו לתמיכה. כולם ספגו אבדות ופגיעות.
לאחרונה החלו חברות התעופה הזרות להודיע בזו אחר זו על חזרתן לפעילות בישראל מתחילת ינואר 2024. בהנחה שהחופשה הבאה של הציבור בישראל תתאפיין בהפוגה מהלחץ היומיומי, מהמלחמה ומהשפעותיה ותהייה בעלת אופי של ״הבראה״ ולא רק חופשה.
אני מקווה שהנוסע הישראלי לא ישכח את החברות הישראליות שהיו נאמנות לו, הפגינו פעילות יציבה וסייעו למאמץ המלחמתי – וגם נתנו אפשרות לישראלים שהיו חייבים או שסתם רצו לטוס – לממש את רצונם, גם בעת המלחמה. ולא ישכח גם את כל צוותי האויר הישראלים, שנרתמו למשימה להחזיר אתכם הביתה לישראל מכל מקום בעולם.
בזמן שחברות התעופה הזרות ביטלו או השעו את הטיסות לישראל, היחידות שהוכיחו שישראל היא הבית הן חברות התעופה הישראליות. בהתגייסות לאומית ישראלית, כשכל אחד עשה מה שניתן ומה שהוא יכול עבור המדינה מתוך תחושת שליחות לאומית לצד השליחות ארגונית.
אני דיילת אויר בדם ועבורי באופן אישי אין כבוד גדול יותר מאשר לטוס מישראל ולחזור אליה בזמן מלחמה.
One Response
כל הכבוד על הכתבה הזו
ההסבר על המצב
ועל רמת הבטיחות בשהייה באויר.
מהכרותי איתך האחרעות, הנסיון רב השנים שלכם, המקצועיות הבלתי מתפשרת, מביאים אותך להיות דיילת מובילה .
כבוד לארקיע ולמדינה.
רונית בנימיני היקרה