ה-Blue Sky Warden, פרי שיתוף פעולה בין התעשייה האווירית לישראל (IAI) וחברת L3Harris Technologies האמריקאית, מגלם תפיסה חדשנית במטוסי תקיפה ומודיעין קלים. מדובר בשדרוג של מטוס Air Tractor האמריקאי, במקור כלי עבודה חקלאי וכבאית אווירית, שמשרת גם בישראל בטייסת "אלעד", טייסת הכבאות האווירית. הגרסה החדשה של המטוס תותאם בישראל למשימות מודיעין, תצפית ותקיפה קלה – תוך דגש על עלות תפעול נמוכה, שהייה ממושכת באוויר ותגובה מהירה. הבחירה בפלטפורמה עמידה, קלה ופשוטה לתחזוקה מספקת מענה לצרכי גבולות עזה ולבנון, שם נדרשת נוכחות אווירית מתמשכת אך לא בהכרח יירוט על-קולי או הפעלת מטוסי קרב יקרים.
הגישה שמובילה התעשייה האווירית נשענת על ניסיון עשיר בהמרת פלטפורמות אזרחיות למטרות צבאיות – דוגמת ה-Westwind (שביט) שהוסב למטוס מודיעין ימי, דגמי עיטם ואורון, מטוסי מודיעין מקדמים המבוססים על מטוסי המנהלים של Gulfstream, הערבה, כמטוס תובלה קל ייעודי, והכפיר, והנשר לפניו, שהתבססו על תוכניות המיראז' 5 הצרפתי, ששוכללו, פותחו וייוצרו על ידי התעשייה האווירית. זכור במיוחד הניסיון הנועז שלא צלח לייצר מטוס קרב ישראלי מתקדם ועצמאי, הלביא, שפיתוחו נעצר על ידי הממשל האמריקני.
בנוסף, מטוסי מנהלים רבים מדגמי גאלפסטרים יוצרו, מפותחים ומורכבים בשיתוף פעולה עם התעשייה האווירית לישראל. שיתוף הפעולה מתמקד בייצור דגמים ספציפיים כמו ה- G280שהפיתוח והייצור שלו נעשים בתעשייה האווירית, ודגמים אחרים שיוצרו בעבר, כמו ה- G100(אסטרה), שעוצבו בתעשייה האווירית. החברה היא גם מובילה עולמית בהסבת מטוסי נוסעים דוגמת ה-777 למטען.
שילוב מערכות ישראליות מתקדמות במטוס החדש, כמו ממשקי משימה פתוחים, תקשורת מוצפנת, תאי חיישנים אלקטרו-אופטיים ודוקטרינה ייעודית, הופכים את הפלטפורמה לכלי מודרני שמסוגל להיטמע ברשת המבצעית של צה"ל ולספק מודעות מתמדת, תגובה מהירה ויכולת פעולה מדויקת לאורך הגבולות.
ה-Blue Sky Warden איננו תחליף למטוסי קרב כמו F-35 או לכוח מלווה, אלא תוספת גמישה לתמהיל האווירי: הוא מאפשר למפקדות שדה לעקוב אחר דפוסים, לכוון יירוטים ולהגיב ליעדים מתחלפים, וכל זאת מבלי להעמיס על מטוסי קרב יקרים או מל"טים יוקרתיים. למעשה, הוא מחזיר אל פלטפורמות זולות ואמינות את משימות השגרה שנוטלות את המשאבים המשמעותיים ביותר של חיל האוויר.
בזירה הבינלאומית קיימות פלטפורמות דומות – ה-AT-802 של Air Tractor, ה-Super Tucano הברזילאי (Embraer), ה-OV-10 Bronco האמריקאי ו-IOMAX Archangel – כולן מדגימות את מגמת השימוש במטוסים קלים, לעיתים חקלאיים, שהוסבו למשימות תקיפה ומודיעין. בצד הכבד יותר נמצא ה-A-10 Thunderbolt II האמריקאי, שממחיש את האתגר בשימור פלטפורמות תקיפה ייעודיות מול איומים מתקדמים.
בארצות הברית מתנהל זה שנים דיון אם להותיר בשירות את ה-A-10, מטוס התקיפה האיטִי אך קטלני, או להעדיף צי קטן ועתיר-יכולות. מאחורי הוויכוח הזה מסתתרת דילמה עקרונית: כיצד מאזנים בין עלות, גמישות ושרידות בעידן שבו מערכות נ״מ מתקדמות מאיימות על חופש הפעולה של מטוסי הקרב. הבחירה של פיקוד המבצעים המיוחדים האמריקני בגרסה הצבאית של ה-Sky Warden , שקרויה OA-1K Skyraider II היא תגובה מובהקת לאותה בעיה: גם כשלא יעיל לשלוח למשימה מטוסים כבדים ויקרים, עדיין אפשר להשיג שליטה מודיעינית ויכולת תקיפה מוגבלת באמצעות פלטפורמה פשוטה וזולה.
בישראל הצורך דומה, אך מרוכז יותר גאוגרפית: לא עליונות אסטרטגית במרחק אלפי קילומטרים, אלא נוכחות אמינה לאורך גדר הגבול. אם Blue Sky Warden יעמוד במשימה הזו, הוא עשוי להפוך לכלי משמעותי בארגז הכלים של צה״ל. הוא לא יהיה סמל אווירי נוצץ כמו האדיר או הרעם, אלא פועל חרוץ שימנע עשרות משברים קטנים ויחסוך שעות טיסה יקרות.
לצד יתרונותיו, ל-Blue Sky Warden גם מגבלות ברורות: הוא פגיע לאיומי נ"מ מודרניים ולכן אפקטיבי בעיקר בגזרות בהן הסיכון האווירי מוגבל. הצלחתו תלויה בתכנון משימות קפדני, מודיעין איכותי ושילוב נבון במערך הכולל, תוך שמירה על יחס עלות-תועלת גבוה. הבחירה בו ממשיכה מסורת ישראלית של התאמת פתרונות קיימים לצרכים מבצעיים משתנים, ומשלבת בין יכולות הנדסיות מתקדמות להיגיון תפעולי פשוט שמטרתו לשפר את ביטחון ישראל באופן יעיל ומשמעותי.
