כידוע לכל איש צוות אוויר, כל טייסי חברות התעופה בעולם צריכים להיבחן מדי חצי שנה במבחן מקצועי לבדיקת ושמירת כשירותם. המבחן נערך במתקני סימולטור מתוחכמים ויקרים מאד. הסימולטורים האלה משמשים גם להדרכת טייסים חדשים ולהסבתם למטוסים חדישים יותר.
בעבר, לא היו לחברת אל על סימולטורים משלה, לאימון ובחינת הטייסים בדגמי מטוסי "בואינג" השונים. עקב כך השקיעה החברה מאמץ גדול לאתר בארצות רבות בעולם סימולטורים של דגמי המטוסים המתאימים.
כך הגעתי גם אני, כקברניט בוחן/מאמן במטוס ה-757, לסימולטור של חברת "לופטהנזה" בעיר דיסלדורף שבגרמניה. בעיר הזו התקיים בדיוק באותם הימים יריד מסחרי גדול, כך שלא היו בה חדרי בתי מלון זמינים. המלון הזמין הקרוב ביותר היו בעיירה קרובה בשם מינשנגלאדבך, לא הרחק מדיסלדורף. כן, זו העיירה של קבוצת הכדורגל הידועה "בורוסיה".
המלון הזה שאליו נשלחנו שימש את צוותי אל על הנבחנים בסימולטור במשך זמן. הוא היה ביתי ונוח. בערבי חורף קרים המלון הציע גם אח מבוערת וחמימה ב"לובי" שלו.
וזה מה שקרה בערב אחד, שונה ומיוחד מכל ערב חורפי אחר בעיר הזו.
לאחר כמה שעות אימון אינטנסיביות באותו סימולטור בדיסלדורף, הגענו, שני טייסים, למלון בשעת ערב, עייפים ורעבים. בחוץ – חורף גרמני אמיתי. קר מאד, גשם טורדני ורוח חזקה. התייעצתי עם הטייס השני והחלטנו שננסה למצוא מסעדה כלשהי, קרובה למלון, מבלי לבדוק יותר מדי. רק לחטוף משהו חם ולחזור לחדרינו.
התעטפנו במעילים, כפפות וצעיפים ויצאנו. הרחוב היה ריק. לא היה בו איש. מי יוצא בכלל לרחוב בערב חורפי שכזה?
המקום הראשון והיחיד בו דלקו אורות שנראה פתוח, שמצאנו ברחוב היה Stube, בית בירה גרמני. בפתחו עמד גבר מבוגר מאד, חגור בסינר מלוכלך. הוא הזמין אותנו, בתנועת יד ובדיבורים בגרמנית להיכנס פנימה.
נכנסו פנימה והורדנו את המעילים והכפפות. היינו היחידים בכל המסעדה. שנינו – הטייס השני ואני – לא הצלחנו להבין את דבריו של האיש המבוגר בגרמנית. נסינו לדבר אתו אנגלית, אך הזקן לא הבין. לא ראינו על השולחנות גם תפריט שממנו ניתן לבחור מנה כלשהי. כמעט קמנו לצאת, אך האיש התעקש ורמז לנו שנשב. הצלחנו להבין מדבריו ומתנועות ידיים שהוא כבר יביא משהו לאכול.
חכינו כמה דקות. מה כבר ניתן לצפות ממטבח של בית-בירה גרמני? נקניקיה? אז הופיע האיש ובידיו שתי קערות מרק חם – ואיזה מרק! מרק של חלב קוקוס מתובל בזעפרן!
כאן עלי לציין שחברי לצוות, הטייס השני היה חובב אוכל מושבע. לא סתם חובב: הוא לקח לעצמו פעם חופשה ללא תשלום של שנה מהטיסות באל על והלך ללמוד בישול עילי ב- Cordon Bleu שבפריז. הבחור הזה, שהבין באוכל איכותי טעם מהמרק ואמר: "מה זה? כאן? בבית מרזח גרמני? זו איכות מפתיעה ביותר!"
בגרמניה, בליל חורף, הוצפנו בריח וטעם אסייתיים. זה היה מרק מעולה, כמו שהתרגלנו לקבל במסעדות יקרות בבנגקוק.
המנה הבאה שהביא הזקן הייתה אירופאית- גרמנית באופייה, אך טובה לא פחות: היא הייתה מורכבת מנתחי צלי בשר-ציד מוגשים עם ריבת פירות-יער אדומים ולידה פירה תפוחי אדמה Pomme Mouslin. השילוב בין התיבול המתקתק לבשר והעדינות של פירה תפוחי האדמה המוצף בחמאה הביאו לרצון שהמנה לא תסתיים…
כמנה אחרונה הביא השף המופלא הזה גביעי זכוכית ובהם שזיפים (Flaumen) מבושלים בקוניאק חם, שמעליהם כדור של גלידת וניל. איזו מנה אלוהית! למרות שעברו כבר שנים, טעמה של זו עדיין עומד בפי: חום השזיפים וקור הגלידה, מרירות האלכוהול המשתלב בשניהם בצורה כה נפלאה!
חברי ההמום והמתפעל ניסה בכל זאת לתקשר עם השף המיוחד הזה, אך האיש לא אמר דבר. הוא רק ניצב מולנו, מחייך וביצע קידה מנומסת של משרת…
שילמנו לו ויצאנו מהמקום בידיעה שזו הייתה ארוחה נדירה באיכותה.
ידענו שיש עוד צוות של אל על שאמור להגיע לאותו מלון במינשגלאדבך. העברנו להם במהירות את המידע על ה-Stube. החוויתי הזה. הבטחנו להם חוויה קולינרית יוצאת מהכלל.
כשפגשנו את אותם הטייסים למחרת בערב ושאלנו: "איך היה?" השיבו: "מאכזב מאד. היה שם ב-Stube בחור צעיר, דווקא דובר אנגלית, שהגיש לנו נקניקיות ובירה. כששאלנו אותו היכן השף הזקן שהיה כאן אתמול הוא השיב: "הטבח הזה? זה היה הסבא שלי. הוא מת כבר לפני שבועיים…:"
עד היום אינני יודע מי היה השף הזקן הזה שהכין והגיש לנו את הארוחה הבלתי נשכחת באותו לילה: האם היה זה לפני או אחרי שהלך לעולמו?…
