אלון פרג
את הטיול הזה התחלנו לתכנן עוד לפני שנה, ביוני 2018. יצאנו אז למסע של שישה ימים בדרום אפריקה במטוסים הזעירים, ועד שהספקנו להיכנס לאווירה ולקצב, הטיול נגמר. קרייג לאנג, המדריך ובעל בית הספר בו עשינו את הטיול, חלק אתנו את רצונו להוציא טיול ארוך יותר שיגיע עד לנמיביה ובחזרה.
נאלצנו להוציא מפה כדי להבין את התכנית, אבל אורך הטיול המתוכנן, כשבועיים וחצי, לא התאים. אין מה לעשות, טען קרייג, רק ההגעה והחזרה לוקחת כחמישה ימים.
הפתרון היה ברור: שתי קבוצות, אחת תטוס הלוך והשנייה חזור באותה דרך. אחד עשר ימי טיול, כולל שני ימי התרגעות במהלכו.
הקבוצות התגבשו במהירות הבזק, וכמה שאיחרו מעט להגיב, נשארו בחוץ. ככה זה כשיש ארבעה מטוסים בלבד. שבעה משתתפים בכל קבוצה. היום הגדול הגיע ונאספנו, שבעת מטיילי קבוצה 1 בהילטון דרום אפריקה. מחר יוצאים לדרך וההתרגשות גדולה
היום הראשון
תחזית מזג האוויר לבוקר כללה עננות נמוכה, עם צפי להתפזרות בשעות הבוקר המאוחרות. מזג האוויר הוא המשתנה המשפיע ביותר על מימוש התכנית, וגם זה שהכי פחות ניתן לשליטה. סיכמנו להתחיל מוקדם כדי להשאיר לעצמנו הכי הרבה מרווח לתיקוני טעויות.
נפגשנו בשדה עם שחר, העמסנו את המטוסים, בדיקות לפני טיסה ותדריך אחרון של קרייג. במטוס המוביל "קאב" צהוב, קרייג, ובמושב האחורי דניאלה, האישה היחידה במסע. במטוס השני, "סוואנה" ירוק, ירון ומודי, שניהם טייסי אל על. ירון כבר פרש מטיסה פעילה. במטוס השלישי, "סוואנה" לבן, אודי מאל-על וידידו רב החובל עודד. במטוס הרביעי, "בובר" אדום, נהגתי אני, ובמושב האחורי טובי, חבר מזה שנים רבות ונווט פאנטום לשעבר.
יצאנו לדרך בכיוון צפון מערב. העננות החלה להתפזר ומעלינו נמתחה שכבה דקה יחסית, שהבטיחה התפוגגות עם עליית השמש. מתרגלים מחדש למטוס, הרעש, ההגאים, הגובה הנמוך, החיפוש המתמיד אחר משטח מתאים לנחיתה אם יהיה צורך בכך, סקירת המכשירים, הדלק… בוש פליינג.
אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד. והעננים עדיין מעלינו, ועם התרוממות הקרקע העננים והקרקע קרבים זה לזה. קרייג מודיע בקשר על פנייה לאחור לכיוון בו יש חורים גדולים בעננים, שדרכם אפשר לטפס מעל העננים.
כמעט בלי משים התפצלנו לשני זוגות, כמו שעשינו בצבא והתחברנו שוב מעל העננים. מלמעלה אפשר היה לראות שהעננים מסתיימים בעוד מספר קילומטרים, ואכן משם ועד סוף היום לא ראינו יותר עננים.
אחרי כשעה נחתנו לחילוץ אברים ונגיסה קטנה. מזג האוויר נפלא, רוח קלה, טמפרטורה נהדרת ואין זכר לקור המקפיא מהטיול הקודם. ממריאים לקטע הבא, לכיוון בית לחם, מסתבר שיש עיר בשם זה בהרבה מדינות. פני הקרקע עולים ומנועי המטוסים מתמודדים עם האוויר הדליל של שיפולי ההרים הגבוהים של לסוטו, הממלכה שאותה אנחנו מקיפים מצפון.
נחיתה לתדלוק בשדה בבית לחם. אנחנו בוחרים לנחות על שדה העפר אשר ליד מסלול האספלט, וכמו שנראה בהמשך זה בהחלט נוח ומתאים יותר. שיחה עם המקומיים מבהירה לנו שמחר תתקיים שם תחרות טיסה שנתית. בהמשך היום צפויים להגיע לשדה מטוסים נוספים, ואנו קצת מצטערים שלא נוכל לצפות בתחרות, שלא לדבר על להשתתף בה.
המראה כבדה, עמוסים בדלק, ובצירוף עם גובה השדה והטמפרטורה הגבוהה יחסית, כל אלו מחייבים ריכוז בהמראה. הרוחות מתגברות וקרייג מחליט לדלג על נחיתה במקום אתגרי וגם לחתוך קצת את הנתיב, שהתארך עקב הרוח שנושבת מולנו.
הטיסה בקרבת ההרים יפהפייה, שדות מעובדים, הרבה אנטילופות (שקרייג קורא להן כל פעם בשם אחר) ואנחנו נהנים מהדרך ומטיסה במבנה, לעיתים קרוב ולעיתים פתוח יותר. עוד נחיתה להתמתחות, וקרייג מתווה כאן את החוק שכמעט לא יופר במשך כל הטיול – עצירה בכל שעה.
קרוב לשקיעה מתקרבים לעיירה בטולי, בה ביקרנו גם בשנה שעברה. למרות שקרייג ממהר להגיע לנחיתה לפני החושך הוא מאריך מעט את הנתיב ואנחנו טועמים מעט מנופו המקסים של האורנג' ריבר, שלאורכו נטוס מחר בקטע שמתחת לסכר.
השמש מאד נמוכה ומקשה על שמירת קשר עין, וקרייג מעביר הנחיות לנחיתה: מיד לפני המסלול עובר כבל חשמלי, וצריך לעבור מעליו ומיד לצלול אל המסלול. תרגיל לא פשוט אבל מחויב המציאות, שבשל המסלול הקצר (שבעצם היה בעבר מגרש גולף) מחייב ריכוז. אחד מהחבורה ״הולך סביב״ כי הגישה לא מספיק מדויקת, מעשה נבון של טייס ותיק: לא מתקנים תוך כדי נחיתה, פשוט באים שוב, מסודר יותר.
כולנו על הקרקע, כמעט שש שעות טיסה במצטבר, באשמת הרוח שהאריכה את הטיסה. מתארגנים בזריזות ונוסעים למלון הקרוב. בדרך שוחחתי מעט עם האיש שנהג אותי ברכבו אל המלון. הוא היה מנהל סניף הבנק בעיר ומזה כמה שנים הוא גמלאי. העיר הקרובה היא במרחק 90 קילומטר מבטולי. מדברים על הטבעת העיירה במים, כדי להרחיב את האגם הענק שנוצר בשל סכר חריפ. עיר ללא עתיד, אי-שם באפריקה.
מלון "רויאל הוטל" בו התאכסנו בבטולי שייך לאנתוני, תושב המקום שברשותו אוסף של כ- 120 אלף ספרים וכמה עשרות אלפי תקליטים. את רוב קירות המלון הוא כיסה בחלק מכל העושר הזה. אנתוני הוא גם אנציקלופדיה מהלכת לתולדות המקום, וסיפוריו מעשירים מאד.
בקבוק הוויסקי הסקוטי שהבאנו איתנו מתחיל להכנס לשימוש. עודד מגדיר כלל: עולים באחוז האלכוהול בזמן הארוחה – הוויסקי בסוף.
היום השני
כרגיל מתעוררים בחושך. אנחנו בתקופה שיא החורף והימים קצרים. החשמל שחזר (לאחר הפסקה ארוכה) מאפשר לאנתוני לשים לנו על הפטיפון שבחדר האוכל תקליט של … ״התרנגולים״, וכך לצלילי ״שיר השוק״ אוכלים ארוחת בוקר נעימה ויוצאים לשדה.
תחילת היום עמוסה בפעילות: תדלוק המטוסים, בדיקות לפני טיסה, העמסה של הציוד ותמונה למזכרת. הרוח קלה ומאפשרת המראה כשקווי החשמל מאחורינו, וכך אנו יוצאים לכיוון סכר חריפ, הגדול בדרום אפריקה.
כל האזור מוכרז כשמורת טבע, ואכן אנו רואים מלמעלה המון חיות שמגיעות אל המים או רובצות בשמש. האגם מסתיים בסכר גדול שמזכיר קצת את סכר הובר ליד לאס וגאס, ומשם אנחנו ממשיכים לטוס בערוצו המדהים של נחל האורנג'.
כמו שעון, שעה אחרי ההמראה נוחתים בקרבת כפר לקפה של בוקר. ממשיכים צפון מערבה ונוף הנהר הירוק והחום מתחלף בתפאורה מדברית יותר, והצבע הצהוב תופס פיקוד. בחניה הבאה אנחנו מנסים לנחות במקום שהיה בעבר שדה תעופה וכיום, בדיוק במרכז המסלולים של פעם, חונה משאית.
מספר יעפים על המשאית משכנעים את הנהג להזיז אותה במעט ואנחנו נוחתים על קטע קצת פחות, אבל עדיין משובש מאוד של מה שהיה פעם מסלול של שדה תעופה. מתברר שהמשאית היא שובך יונים נייד שקשור לתחרות יוני דואר שתתקיים מחר. אפריקה, יוני דואר???
גם כאן אנחנו זוכים לביקור של ילדי המקום, ואחד המקומיים מבקש רשות לצלם את המטוסים, מעולם לא היה כל כך קרוב למטוס… 
ממשיכים במסע, לכיוון גבול נמיביה. הצהוב מתחלף לאדום. אחרי הצהרים אנחנו מגיעים ללודג׳ מקסים (Thuru Game Lodge) ששוכן בתוך שמורה. יש הרבה קרנפים בסביבה ואנחנו רואים חלק מהם כשאנחנו מתקרבים לנחיתה על הכביש שצמוד ללודג׳. מסיעים את המטוסים לחניה של המלון, כמה יענים מסתכלות עלינו בתימהון. הכל אדום. האדמה, האבק, השמים, הקרנפים… אפילו האוניקסים (השם של האנטילופות בסביבה) נראים לנו אדומים.
ליד גבעה קטנה נעצרים ועולים להסתכל על שמי הערב, טיפה אחרי השקיעה, ושם מתוודעים למונח sundowner שהוא משקה מול השקיעה. קרייג מציע ג׳ין טוניק, אבל המבחר לא מבייש: יין, וויסקי, בירה לפשוטי העם. מה שנרצה.
היום השלישי
המטוסים ממתינים לנו בחניה, ולאחר הטקס הרגיל מסיעים לכביש הקרוב וממריאים לשדה התעופה הבינלאומי Upington שדרכו נצא מדרום אפריקה. שדה התעופה גדול ובעל מסלול ארוך ורחב מאד (שמשמש גם כשדה חירום למעבורות חלל). אנו נוחתים על המסלול בתחילתו, ומפנים אותו באותו המקום. הנחיתה על אספלט, לפחות לבובר, פחות נעימה.
שדה גדול, יופי, אבל אין בו אף אחד. המגדל לא מאויש, אין אף אחד בביקורת הגבולות, שלא לדבר על דלק. זמן אפריקה.
לבסוף כולם הגיעו, הדלק, הפקידים – כולם, ועדיין ללא מגדל פיקוח המראנו לכיוון נמיביה. הטיסה משעממת, זהו יום ממש לא מסעיר, אבל קרייג מפתיע אותנו וקובע את הפסקת הקפה של אחרי שעה באוויר, בתוך מה שהוא קורא לו Pan (מחבת); אזור שטוח, אגם מלח שהתייבש.
שדה גדול, יופי, אבל אין בו אף אחד. המגדל לא מאויש, אין אף אחד בביקורת הגבולות, שלא לדבר על דלק. זמן אפריקה. לבסוף כולם הגיעו, הדלק, הפקידים – כולם, ועדיין ללא מגדל פיקוח המראנו לכיוון נמיביה. הטיסה משעממת, זהו יום ממש לא מסעיר, אבל קרייג מפתיע אותנו וקובע את הפסקת הקפה של אחרי שעה באוויר, בתוך מה שהוא קורא לו Pan (מחבת); אזור שטוח, אגם מלח שהתייבש.
נוחתים בכל כיוון שרוצים, וגם ממריאים כך, ואחרי קפה והתמתחות ממריאים במבנה חזיתי של שלישיה, כשקרייג מהאוויר מנסה ללא הצלחה לצלם את האירוע. סדק שהתפתח בחלון הקדמי של הבובר מחייב אותנו לנחיתה בעוד Pan כזה, שמאוכלס בפרה בודדת. כאן אנו מתוודעים לידידו הטוב ביותר של טייס הבוש, והוא Duct Tape סרט דביק וחזק מאד שאתו אנחנו מאבטחים את הסדק הסורר, וממריאים להמשך הדרך.
המעבר לנמיביה קורה על המפה. בשטח אין שום סימן לכך שעברנו בין שתי מדינות. אנחנו בגובה נמוך וקרייג אפילו לא מנסה לקרוא לבקרה המקומית, או שכן ניסה, על הרדיו שלו, לא בדקנו. נראה שחוץ מכמה זברות, אף אחד לא באמת מתעניין ברביעית המטוסים הקטנים השועטים בגובה נמוך, במהירות שאפילו מכונית יכולה לעקוף אותנו.
ועוד דבר: אין גלישה סלולרית, ואין גם חיבור לרשת הטלפון. מזל שיש לנו מכשירי איתור לוויניים, אפשר להישאר בקשר עם העולם.
הקטע הזה של הדרך משעמם. כדי להפוך אותו לקצת יותר מעניין טובי ואני מנמיכים לגובה השיחים וכל הטיסה נעשית אחרת לגמרי. אפשר לראות גם ארנבות, כל מיני שועלים, סוגי צמחים שונים, גבי מים נדירים. הטבע לא מתבטל גם במדבר. כמעט בבת אחת משתנה הנוף, ומצבע צהוב צחיח הופך לחום, כשאנחנו מטפסים על רמה, בואכה קיפמנשופ, שער הכניסה שלנו לנמיביה.
אנחנו לבד בשדה, עם שתי פקידות הגירה משועממות ונחמדות, שממתינות לעוד פקידת מכס אנטיפטית שמגיעה באיחור עם איזה בחור שנראה שמנהל את כולם, כלומר לא עושה מאום. הכל ידני, איטי ותהליך הכניסה לנמיביה אורך יותר משעה.
בשדה אין שום דבר: אפילו לא מקום לשתות מים, ואנחנו חולקים את המים שנותרו לנו: לא צחוק, מעתה נקפיד לשאת אתנו מים בכל מטוס. ממריאים לקטע האחרון של היום, אל הלודג׳ שליד הפיש ריבר, שם נשהה יומיים.
נוף יפה, שלא מרמז על הקניון שמתחבא בהמשך הדרך, ואנו גומאים את הקטע הזה בקצת פחות משעה. צוות הלודג׳ חוסם עבורנו את הכביש שבכניסה, ואנו מדלגים מעל כבל חשמל שחוצה את הכביש ונוחתים ליד הכניסה לחניה. מסיעים את המטוסים, כמו מכוניות לחניה, ליד משאבת הדלק והולכים אל המלון.
הלודג׳ ייחודי מאד ובנוי על קונספט של מכוניות עתיקות, שפזורות בכל מקום. אותנו מעניין הבר עם הבירות הקרות שאותן אנחנו לוגמים בכיף גדול.
היום הרביעי והחמישי
כבר התרגלנו לקום מוקדם, אבל הבוקר מתחיל בעצלתיים. ארוחת בוקר, בריכה, סיור בשטח לחובבי הז’אנר, וסתם בטלה מתוקה, שכוללת עריכת הסרטים של הימים הקודמים. קרייג כמובן לא התעצל, הלך למטוסים, בדק, שימן, תידלק (וטוב שכך, נגלה עד כמה זה היה חשוב רק מחר) וניקה את המטוסים.
אחרי הצהרים יצאנו לסיור כדי לצפות בקניון העצום וללכת קצת לאורך המצוק. מגובה ההליכה שלנו אפשר להתרשם רק מחלק קטן של הקניון, ובעיקר מהעומק שלו, למחרת נראה את זה מבפנים. הולכים לישון מוקדם; הכוונה להמריא מחר בבוקר עם הזריחה.
בהתאם לפקודתו של קרייג התעוררנו ממש מוקדם. לקחנו ארוחת בוקר בקופסאות, קפה קצר -ולמטוסים. כנדרש, אנו מבצעים ניקוז למכלי הדלק של המטוסים, ואז אודי מגלה שבתחתית המכל של מטוסו הצטברה פסולת שחורה. בעצם לא רואים דלק. כל כוסית הניקוז שחורה! מטוסו של אודי היה האחרון שתודלק ביום האתמול וככל הנראה בדלק שלו הייתה הרבה פסולת. למרבה המזל תדלקנו אתמול והפסולת הספיקה לשקוע וכך התגלתה.
אודי ביצע מספר רב של ניקוזים עד שכל הפסולת יצאה והניקוז היה צח. סוכם על הרצה ממושכת יותר של המנוע, וכאשר גם זו בוצעה לשביעות רצוננו, המראנו עם הזריחה, למרות הכל, אל הקניון. נכנסנו לקניון אדיר הממדים בטיסה נמוכה, והתקדמנו בפיתוליו בכיוון כללי צפון. בתוך התא שלנו נשמעו רק אנקות התפעלות. אין די במילים כדי להסביר את המחזה המדהים.
חלק מהפיתולים מציבים אותנו מול השמש, והסנוור מפריע מאד ומחייב התארגנות. אתמול הצענו לקרייג לעשות את הניווט מצפון לדרום ונראה שצדקנו.
הקניון הופך שטוח יותר ואנו מגיעים למישור. ממשיכים עוד כמה דקות קדימה ונוחתים על עוד משטח ענק לקפה וארוחת בוקר. קרייג מנצל את ההפסקה לפתוח את הרחפן ולצלם את ההתנחלות שלנו מהאוויר.
ממריאים במבנה ומתקדמים צפונה. השטח מבותר מדי פעם בערוצים צחיחים, וכעבור עוד כחצי שעה מגיעים לאזור בעל צמחיה גבוהה יותר, שבה יש סיכוי להימצאות יותר חיות. ואכן, לראשונה בטיול, רואים ג׳יראפות וגם מצליחים לצלם אחת.
לקראת סוליטייר אנחנו עוברים דרך גיא בין ההרים, שמסמל מעבר חד בין האזור עתיר הצמחייה לאזור יחסית צחיח ושטוח כמעט לגמרי. נוחתים במנחת שצמוד לסוליטייר ומחנים את המטוסים צמוד ללודג׳. יום קצר יחסית, ותודות להשכמה המוקדמת, כבר בשעות הצהריים אנחנו אוכלים ארוחה במסעדה של הלודג׳. גם כאן יש בריכה, אבל אך אחד לא העז לבדוק את הטמפרטורה של המים.
את הערב מעבירים בסוליטייר. שלווה גדולה, שמים מלאי כוכבים ולמחר – השכמה מוקדמת.
היום השישי
משכימים קום, מוותרים על הארוחה, אותה נאכל כשנחזור, ויוצאים לטיסה של שעה וחצי לדיונה הגדולה בעולם. טסים מערבה, והמישור הצהוב מפנה את מקומו לדיונות אדומות. שמש הבוקר הנמוכה, הראות הנפלאה בכיוון מערב ומזג האוויר היציב, כולם נותנים הרגשה של טיסה בתוך חלום.
מרחוק רואים כדורים פורחים שרק מוסיפים לתמונת הפנטזיה. מסתובבים מעל הדיונה האדומה הענקית, ופונים בחזרה מזרחה לכיוון סוליטייר. בינתיים החיות התעוררו משנתן ועדרים גדולים רצים במישור. חולפים גם על פני להקות ציפורים והטבע מתעורר ממש מול עינינו. נחיתה ישר לארוחת הבוקר ולהודעה מסתורית של קרייג: בשעה 15:00 מביאים את כל הציוד לקבלה של המלון, ובשעה 16:00 יוצאים לטוס.
בשעה היעודה המראנו בכיוון לא ברור וטסנו כאילו ללא מטרה. הנוף של בין הערביים, קצת חיות מנומנמות, הצללים מתארכים, לא ממש חשוב לאן טסים. אחרי כחצי שעה הגענו לקניון ענק ומדהים, ובמישור שמעליו נחתנו להתמתחות, להעביר קצת זמן ולהצטלם.
המראה מחדש ועכשיו כבר טיסה עם כיוון מוגדר. קרייג מודיע ברדיו להסתדר למבנה, נעבור מעל המקום בו נבלה את הלילה. מבנה יהלום ונוחתים ליד שורת אוהלים, שני מנגלים דולקים, שולחן ערוך, והבירה כבר מוכנה. ערב נפלא תחת כיפת השמים עם פסקואל וקארי אשתו, אמריקאים שגרים כאן. ליד המנחת חונה הססנה 182 שלהם, ורק לאחרונה הם סיימו לבנות האנגר עבורה. האוכל, השיחה הנעימה, השמים ללא ענן, המדבר, האוהלים, הוויסקי… אני לא זוכר איך זה נגמר, אבל היה מהמם.
היום השביעי
לא היה צורך בהשכמה. ריח הקפה, הדיבורים מחוץ לאוהל, והאור שהחל להקדים את זריחת השמש, כולם גרמו לנו לצאת מהאוהלים אל הבוקר המקסים, רגע לפני שהשמש זורחת.
קרייג כהרגלו מאיץ בנו לצאת לדרך, היום קצר והקילומטראז׳ מרובה. קרייג גם מוטרד מרוח צפונית שתאט אותנו. החישוב פשוט: אנחנו טסים בערך ב-100 קמ״ש, רוח קלה של 10 קמ״ש מוסיפה ליום סטנדרטי כחצי שעת טיסה.
עוד מבנה יהלום לפרידה מהמקום המקסים, ואנחנו ממשיכים בדרך, כללית בכיוון צפון. טובי ואני מתפתלים בתוך ואדיות ונקיקים, ובדיוק כשיוצאים מאחד מהם טובי מזהה עדר של ג׳ירפות. הפעם אנחנו מתארגנים לצילום מסודר והתוצאה היא תמונה יפה של העדר, עם צילו של הבובר עליהם.
נוחתים לארוחת צהרים במקום שנקרא UIS צמוד למכרה ענק שנראה נטוש לגמרי. השלט שאומר שדה התעופה UIS בינלאומי נראה קצת תלוש מהמציאות, ואנו נוחתים על מסלול החצץ ונוסעים ללודג׳ חמוד, בקרבת מקום בעיר.
ארוחה, התרעננות, תדלוק ולדרך.
ממשיכים צפונה והרוח שקרייג חשש ממנה מתעצמת. בשילוב עם ההרים התופעה הזו נעשית פחות נעימה. ההרים מסיטים את הרוח למעלה ולמטה. שזרם האוויר עולה זה נחמד, למרות שקופצים, אבל כשפוגשים בזרם אוויר יורד, זה יכול להיות מסוכן אם אנחנו קרובים לקרקע.
מכל הרביעיה הבובר הוא המטוס החלש ביותר, אבל טובי ואני דואגים לחצות כל רכס עם מרווח גדול מספיק, שיאפשר התחמקות גם ממשב רוח שכזה. מתקרבים למנחת הסופי שלנו ליומיים הקרובים, וטובי מזהה פיל! קוראים לשלישיה לסיבוב נוסף ומצלמים את הפיל שנראה שווה נפש לגמרי, ממשיך לרעות בשוליו של לודג׳ ולא מתייחס לחבורה שמעליו.
עוד חמש דקות של טיסה ונוחתים במנחת Etendeka. את פנינו מקבלים צוות הלודג׳ שבו נשהה ביומיים הקרובים, ואנו עולים לרכב הספארי, להקפצה שמתגלה כנסיעה קופצנית של כחצי שעה.
המקום הוא מחנה אקולוגי, ואנחנו גרים באוהלים מרווחים, מתקלחים במי גשמים שנמזגים לדלי/ מקלחת, משתמשים בחשמל סולארי ומתחברים עם הטבע, ככל הניתן. בוני שמתדרך אותנו בחוקי המקום נולד וגדל בשבט סמוך, וחלק מדבריו הם בשפת השבט הכוללת נקישות בלשון ותקתוקים למיניהם. הוא פותח במילים welcome to the middle of nowhere, ואם עד עכשיו חשבנו שהיינו סתם בשומקום, אז מסתבר שזה ממש באמצע.
האנגלית שלו מצוינת, וגם את הארוחה המשותפת הוא פותח בדברי ברכה, הסבר דו לשוני על האוכל ועוד הערות, הכל מלא חן. אחרי ארוחת הערב יצאנו לצפות בכוכבים. שמי הלילה השחור אפשרו למדריך המקומי להסביר לנו על צלב הדרום, קבוצת העקרב, ובאמצעות הטלסקופ שלו ראינו את הירח מקרוב, את ירחי צדק וטבעות שבתאי וצביר כוכבים מקסים.
היום השמיני והתשיעי
אחרי ארוחת הבוקר בוני לוקח אותנו לסיור רגלי בשטח. שלוש שעות של הליכה רגועה, שבה מדברים על הצמחים, המים, האנשים, השבטים, הסלעים. אחרי מנוחת צהרים נעימה יצאנו ברכב הספארי לסיבוב בשמורה. מסיימים עוד יום של התרגעות, ומחר ממשיכים הלאה, צפונה.
מזג האוויר מטריד אותנו. הרוחות אמורות להיות די ערות ואנחנו ממריאים בין ההרים. המשימה הראשונה שלנו תהיה לעבור את הרכס, ולעשות את זה עם מרווחי גובה מתאימים.
זה גם יגרום להתארכות זמן הטיסה, לצריכת דלק גדולה מהתכנון, ואנחנו יוצאים לדרך די מוקדם כדי להשאיר זמן למקרים ותגובות. נסיעה של חצי שעה ברכב המיטלטל, ארגון המטוסים, תדלוק מרבי והמראה. אודי ביקש שטובי יטוס איתו, כדי לעזור לו כאיש צוות להתמודד עם מזג האוויר, ואיתי טס רב החובל עודד.
הנתיב שלנו עבר במעלה העמק ומעל המחנה. מיד אחרי ההמראה התחלנו לטפס במעלה העמק ולצבור גובה כדי לחצות את הרכס. המטוס שלי, שהיה מלא בדלק וכאמור ממילא היה הכי חלש, נסחב מאחור, ומתחת לכולם. לא יכולתי לעמוד בפיתוי, וכשראיתי מולי את המחנה, עשיתי עליו יעף פרידה ונופפתי לשלום בכנפיים לתייר הגרמני (או האנגלי מאיי ג'רזי) שעמד בחוץ ונופף לנו לשלום.
זו הייתה טעות, והבנתי אותה מיד.
מיד אחרי היעף הרגשתי את הזרם היורד שלתוכו טסתי. מכיוון שהייתי מהיר מספיק, ובעיקר לא מאד נמוך, יכולתי להסתובב לאחור, לכיוון הירידה ולצבור מהירות תוך שאני מטפס בזרם היורד ומתרחק מדופן ההר. חזרתי כמעט עד המנחת, תוך שאני אוסף גובה באיטיות, ואז הסתובבתי שוב לכיוון ההר, ממשיך לטפס לאט. עוד פניית איסוף גובה נדרשה לי כדי לעבור את ההר במרווח מספק, ואז המשכנו צפונה.
נוף של הרים המחורצים בערוצי נחלים רחבים מאד, ולא מעט צמחייה. כל רכס הרים טומן בחובו אתגר כפול: לעמוד בטלטולים שחלקם די אלימים וגם לעבור את ההר במרווח גובה מספיק, שיאפשר מקום להתחמקות במקרה שנפגוש זרם יורד.
הטיסה לא הייתה ארוכה מאד, ואחרי הפסקת חילוץ עצמות אחת המשכנו עד לגבול הצפוני שבין נמיביה ואנגולה. הגבול הוא בעצם נהר שיוצר מפלים שנקראים מפלי Epupa. את סיור המפלים נעשה מחר, כשנטוס לאורך הנהר, אבל בינתיים טסנו מעט לאורך הנהר כדי לטעום מעט ממנו.
זה היה סיום ניגודי משהו לטיסה שבה לא ראינו טיפת מים, ושהסתיימה בנהר די רחב.
עם נחיתתנו התחילו להגיע למקום נשות השבט המקומי, לבושות במלבוש המסורתי, גופן מרוח באיזה חומר חום אדמדם, ולראשן מעין טורבן. לצדן ילדים לבושי סחבות ויחפים, כולם מדברים בשפת השבט ומתקרבים אלינו ולמטוסים עד כדי אי נוחות. צוות המחנה שבו נלון הגיע עם דלק ורכב ספארי, ועזר לנו להרחיק את הסקרנים ולמנות שומרת שתוודא שגם מחר בבוקר יהיו לנו מטוסים.
המחנה שלנו שכן ממש על שפת הנחל. הוא כלל אוהלים מרווחים, דוגמת האוהלים בלילה במדבר ובעיקר כמו האוהלים ב- Etendeka ולכל אוהל שירותים ומקלחת מרווחת. תנאים מאד נוחים. במרכז המחנה מקום ישיבה, באר משקאות שנבדק מיד, ואזור האכילה.
כשהתיישבנו לארוחת הערב התייצבה מולנו השפית, ובאנגלית מושלמת הסבירה את התפריט, ענתה על שאלות, ולבקשתנו סיפרה קצת על עצמה: היא מגיעה מדרום נמיביה, למדה להיות שפית בווינדהוק הבירה ומאד מרוצה כאן.
הטיול מתחיל להיגמר, זה פתאום נעשה יותר ברור, ועם הצפייה ליום המחר מתחילים לרצות למשוך את הסוף הזה עוד קצת.
היום העשירי
מיותר להגיד שהתעוררנו בחושך, נכון? הגענו למנחת וחיכו לנו שתי הפתעות: אחת טובה ואחת פחות טובה. הטובה – המטוסים חנו במקומם. הבחורה המקומית חשופת החזה ישבה ליד מדורה קטנה ועשתה את עבודתה נאמנה: נראה שכל חלקי המטוסים נשארו במקומם. החדשה הפחות טובה – גלגל אחד בסוואנה של אודי היה מפונצ׳ר.
ספריי תיקון התקרים עשה עבודה טובה. השלמנו את התדלוק והמראנו לדרך. הפעם כיוונו את המצלמה שהייתה מתחת לכנף הבובר לאחור ולמטה והסרטונים שיצאו ממנה היו מדהימים. התחלנו לטוס מזרחה, לאורך הנהר המסמן את הגבול עם אנגולה.
בוקר צח ורגוע והאוויר היציב אפשר לנו לטוס בנוחות בגובה נמוך ולראות מקרוב קרוקודילים מתחממים בשמש הבוקר, פרות שעומדות בים וילדים שנופפו לנו בעליצות. את מפלי אונגומה עצמם לא ממש ראינו, אבל הנהר המקסים הזה השאיר בנו רושם רב ובחוסר רצון עזבנו את ערוצו ופנינו לכיוון דרום מזרח.
עכשיו, כשהנוף כבר הפך יותר חדגוני, התפנינו לחוש את הרעב שהחל להציק, אולם בקרבת הנחל לא מצאנו מקום מתאים לנחיתה, והמשכנו עד לשדה תעופה אמיתי, שנראה נטוש, עם מסלול אספלט ומסלול עפר ארוכים ורחבים. כשהתחלנו לאכול את הארוחה, ולשתות מהקפה שהכין מודי, הגיע בהליכה שומר שדה התעופה, איש בסוג של מדים, עם רובה שנראה עתיק. כמה ברכות נימוס, כיבדנו אותו במאכל כלשהו, צילום איתו, והעברת דלק למטוסים הזקוקים לכך.
לפנינו עמד קטע ארוך יחסית ללא אפשרויות תדלוק והיה צורך לוודא שלבובר, שהיה הכי לחוץ בדלק, יהיה די דלק להגיע ליעד. הסוואנה הלבן מכיל כמות גדולה יותר של דלק ולכן השתמשנו בו כמכלית, ושאבנו ממנו דלק על פי הצורך.
כמות הדלק במכלי הבובר נמדדת על ידי צינור שקוף שמציג את גובה הנוזל במיכל. כשהכמות יורדת לערכים נמוכים, כבר אי אפשר לראות את הנוזל, ואז יש לנו עוד 30-45 דקות. כחצי שעה לנחיתה הפסקנו לראות דלק במחוון. תאורטית יש לנו די דלק להגיע, מעשית, לא נעים.
ליתר ביטחון טיפסנו לגובה גבוה יחסית, והקטנו מהירות לחיסכון בדלק. נחתנו במנחת שמורת אונגומה בשעת צהרים ללא שום בעיה, והגענו ללודג׳ יפהפה, כראוי לערב אחרון בטיול, .Onguma Game Lodge
רובנו ויתר על יציאה לסיור ספארי קרקעי, חוץ מעודד שהתעקש לצאת, וזכה בתצפית מקרוב על משפחת צ׳יטות. ערב אחרון בטיול, מחר טסים לבירת נמיביה ווינדהוק, או כמו שמכנים אותה המקומיים ווינטוק.
היום האחרון
למרות שלא היה לחץ זמנים, כמעט מתוך הרגל יצאנו לדרך מוקדם. ציפינו לטיסה משעממת יחסית של קרוב לשלוש שעות, אבל די מהר הבנו שהיום נראה לא מעט חיות. זה התחיל במשפחות גדולות של אוריקסים, המשיך בכמה עדרי ג׳יראפות, המוני זברות, צבועים, מחזה נהדר.
בנחיתה הראשונה מצא לנו קרייג Pan רחב ידיים, אבל כשהתחילו המקומיים להגיע מכל הכיוונים חשדנו שהעדר מסלול מוגדר יגרום להסתובבות לא מבוקרת ולבעיות בהמראה, והמשכנו בזריזות בדרך. בנחיתה הבאה בחר לנו קרייג פיסת מסלול נטושה ליד כפר, ושם נחתנו, שוב במסלול מאד צר וקופצני.
די מהר הגיע אלינו בעצם כל הכפר. השוטר המקומי, איש בחליפה ועניבה שכנראה מנהיג את החבורה, המון ילדים, משוגע הכפר שעמד ונאם – פשוט כולם. בילינו איתם זמן, עד שקרייג החל לדחוק בנו.
המראה אחרונה לכיוון ווינדהוק, טסים דרומה. האזור נעשה מאורגן יותר. השטחים תחומים בגדרות ובכל שטח כזה, שיכול להיות גדול מאד, יש הרבה חיות. אנחנו כבר כמעט לא מתרגשים מעוד ג'יראפות, זברות, אוריקסים…
ואז, מאחורי גבעות, בתוך שטח של אדמה אדומה – מתגלה השדה האחרון בו ננחת, Ibenstein. נחיתה אחרונה, חניה ליד היענים. נגמר!
אלון. סיפור הרפתקאות תעופתי מיוחד ומקסים.
מקנא קצת על החוויה שעברתם…
הזהר מזרמים יורדים אחרי ההמראה (הייתי פעם במצב דומה!)
להתראות.
אילן