עם כזו חסינות, התעופה עשויה פשוט למות

מקריאת הצעת החוק ותגובת משרד המשפטים לה, כדאי לציין לכולנו כמה נקודות מהותיות ומטרידות.

1. מתן חסינות גורפת איננה עולה בקנה אחד עם המצב הקיים. דמיינו פעולה שאינה מתאימה לערכי השירות, נוגעת במשמעת לקויה במקרה הטוב ובמעשה פלילי פסול במקרה הגרוע – ולה תוענק חסינות.
   
   
2. החובה לחקור היא מיסודות הדין הישראלי והזה הבינלאומי, אנו תמיד נעים בתווך שבין ביצוע המשימה וערכי השרות, בין הסיכון האישי והקבוצתי לבין חשיבות הפעולה ה לעיתים אלימה הנדרשת מאיתנו.
   
   
3. החובה לחקור עומדת בניגוד לחסינות גורפת ומחייבת אותנו לזהירות ולשיקול דעת יום יומי, אותה חובה היא חלק משמעותי בדיני המלחמה אשר מדינת ישראל מתחככת בהם כבר עשרות שנים. 
   
   
4. בקריאה מעמיקה מוצעת בהצעת החוק וועדת ערר המוסמכת לבטל את החסינות הגורפת, אולם זאת אינה מורכבת ממשפטנים כלל, דבר המוסיף על שינוי המציאות באופן מרחיק לכת אשר עשוי ליצר פגיעה משמעותית במשרתים הישראלים, בתוכם טייסות וטייסי ישראל המהווים רוב בחברות התעופה בישראל.

עד היום הדין הנוהג בישראל הוא כי המדינה היא זו שתחקור ותחליט האם פעולה מבצעית כלשהי בוצעה שלא בהתאם לדין, לערכי השירות והמשמעת. חובת הדין הישראלי לחקור חשובה ביותר ומעקרת את החובה הבינלאומית לחקור בעצמה. בית הדין הבינלאומי אומר למעשה, כי אמות המידה של בתי הדין בישראל אשר חקרו את האירוע מספקים אותם במלואם ולכן נפרסת על כולנו אותה הגנה משפטית בינלאומית.

החובה לחקור מעמידה גם אמות מידה מוסריות, ערכיות ומבצעיות חשובות כבר עשרות שנים למשרתים בכוחות הביטחון בישראל, בעבר ובהווה. חוק החסינות המוצע עשוי לפרום את ההגנה וגם אם נועד במקורו להגן על המשרתים, הוא עשוי לייצר מציאות הפוכה לגמרי ולעודד גופים רדיקליים לפעילות ענפה.

צוותי האוויר של ישראל כמו לוחמי היחידות השונות שנעים היום בעולם ללא הפרעה, עשויים להיתקל בעיכובים בעקבות צווי חקירה בינלאומיים במקרה הטוב ולמעצרים במקרה הגרוע. ארגוני מחאה קיצוניים ממתינים לשינוי המצב המשפטי בישראל ולא יהססו לעשות בו שימוש ולאתגר את בית המשפט הבינלאומי בעתירות אשר ישפיעו על כולנו. כאן נדרשת הבנה מעמיקה ותגובה עניינית וזה בדיוק מה שאנו כאיגוד מקצועי מתכוונים לקיים, יחד עם עמיתנו, כמאה וארבעים אלף טייסות וטייסי האיגוד הבינלאומי.

ההפרדה בין הזכות למחאה ובין קיומם של איגודים מקצועיים מתחדדת בעת הזו ויש להם מקום בשיח, אולי יותר מתמיד. באופן ענייני ומקצועי יש לתקוף כל שינוי מציאות ולהבין את השפעותיו על התעופה. מכאן יש לקרוא לכלל האיגודים שלא לעמוד מן הצד, אין זו העת לשתיקה רועמת אלא לעבודה חרוצה, זה לא הזמן  ליהנות מהסכמי שכר חשובים המגנים על תנאי עובדים, אלא גם להביט קדימה ולדאוג לעתידם. בישראל יש הרבה איגודים ויחד ניתן ליצר שיח בריא ותקיף, דיון ענייני חשוב לכלל העובדים.

טיסה ותעופה הם מהענפים הבינלאומיים הייחודיים בכל מדינה, הם רשת המושתת על אמנות והסכמים, על שפה משותפת והנחות עבודה דומות. בין משטרים שונים טסים מטוסים דומים, בין מדינות שונות עוברים מיליוני נוסעים ביום, מאיסטנבול לניו יורק, מביייגין לדמשק. אולם הנעשה במדינת המקור חשוב ואין לנו לזלזל בהשלכות העשויות להגיע משינויים בסטאטוס קוו אשר אפשרו לנו במשך עשרות שנים את כל אלו. חוק החסינות המוצע עשוי ליצר העדר חסינות, הכוונה מאחוריו אינה תואמת את תוצאותיו.

נוסעים ונוסעות יקרים, על מנת שנוכל להמשיך ולשרת את כולכן וכולכם נאמנה, לקיים תעופה בריאה ומתקדמת בישראל כחלק ממשפחת העמים, אנו נמשיך לבדוק לעומק ולא נהסס לפעול בכל הכלים העומדים לרשותנו – וזה לא מעט – אל מול כל דבר שיאתגר אותנו. במאמץ כלל לאומי יש לנהוג בסבלנות ובנחישות, במקצועיות ובעניין. המדים שלנו מסתירים בגאווה עבר ועתיד כל כך ישראליים, אין לנו שום כוונה לאפשר לקלקל את כל אלה, כי עם כזו חסינות, התעופה כאן עשויה פשוט למות.