"טקסי חניכה" קיימים בכל תרבות אנושית. טקס שכזה מסמן מעבר: מילדות ומנעורים לבגרות ולאחריות. לנו, היהודים, יש טקס חניכה משלנו: אירוע העלייה לתורה של הנער בן ה-13 "בר המצווה". אז הוא הופך מילד לגבר ולחלק מקהילת המבוגרים. בצה"ל מוכרים הסיפורים על יחידות צבאיות שבהן הטירון עובר מסע טרטורים לפני שהוא מתקבל כאחד מהחבורה.
לנו, הטייסים בוגרי חיל האוויר, מוכר גם "טקס חניכה" שכזה: זהו טקס ההטבלה במים – לפעמים מעורבים במעט דס"ל – ששופכים עלינו חברינו לאחר טסת "סולו" ראשונה בסוג מטוס חדש. בטקס זה מתקבל הטייס הטירון לחבורת הבוגרים והוותיקים. המקלחת הזו היא כנראה טקס מקובל לא רק אצלנו אלא בחילות-אוויר רבים בעולם.
הפעם ברצוני לספר על "טקס חניכה" מיוחד ויוצא דופן שנכחתי בו, לפני שנים רבות. הוא התרחש אמנם בחיל האוויר, אך לא מדובר כאן בטייס ובטיסת "סולו" ראשונה שלו.
וזה סיפור המעשה:
בחיל האוויר של תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת לקחו מאד ברצינות את האימונים וההכנות למבצע "מוקד". כידוע, כוונת המבצע הייתה לפגוע בבסיסי חיל האוויר של מצרים, סוריה וירדן ולשתק אותם באמצעות גרימת נזק למסלולים בשדות התעופה הצבאיים. תחילה בהפצצתם ומיד אחר כך להשמיד מטוסים רבים ככל האפשר על הקרקע.
לצורך האימונים ייצרו בחיל האוויר מטרת אימונים: שדה תעופה ובו מסלול דמה, בגודל טבעי. איך הוא נעשה? בעזרת צבע ציירו על פני הקרקע, מסלולי המראה ונחיתה, מסלולי הסעה ושאר מטרות. אחד המקומות שנבחר לאימונים היה המטווח הישן של חיל האוויר, בחולות חלוצה. למי שלא מכיר: חולות חלוצה הם שטח מדברי מכוסה בחול, דרומית-מערבית לבאר שבע. האזור היה כמעט בלתי מיושב, שטוח וללא מכשולים. גם היום הכניסה לאזור אסורה מסיבות ביטחוניות.
חיל האוויר השתמש במקום במשך שנים כמטווח לאימוני הפצצה וצליפה: באימוני ההפצצה המטוסים זרקו פצצות אימון ("ברק-עשן") קטנות, אל מעגלים של חביות בקוטר של כמה עשרות מטרים. לאחר מכן צלפו בתותחים, בפגזים לא-נפיצים, על מטרות בד בגודל 5X5 מטר שהיו תלויות בין עמודים.
כדי לפקח על הנעשה ולדווח תוצאות למטוסים המשתתפים, היה מגיע בכל פעם למטווח חלוצה טייס שהיה משמש כ"קצין מטווח" לאותו היום. הוא היה מגיע במטוס פייפר (Piper Cub PA-18) ונוחת במסלול עפר ליד המחנה של מפעילי המטווח. הטייס היה עולה למגדל פיקוח שעמד במקום ומנהל משם את המטווח. לאחר שמבנה המטוסים האחרון סיים את התרגול הטייס היה יוצא במטוסו בחזרה לבסיסו בצפון. התבצעו גם מטווחי לילה, כשמסלול ההמראה של ה"פייפר" מואר בלפידים.
את המטווח הפעילה יחידה של כ-15 או 20 חיילי חיל האוויר שהיו מוצבים שם. לא סתם חיילים: חלוצה, הרחוקה מכל מקום ישוב, הייתה מעין "מושבת עונשין" לכאלה שישבו בכלא הצבאי, לאחר שסיימו את תקופת עונשם. היו שם כמה טיפוסים מיוחדים, בוגרי הכלא. היה להם הווי מיוחד: עבריינים מסוגים שונים שקראו ליתרת השירות שלהם בגלות חלוצה "קבע דפוק".
זה הרקע – וכאן מתחיל סיפור החניכה המיוחד. ערב אחד יצאתי לחלוצה, לשמש כקצין המטווח במהלך טיסות הלילה המתוכננות. הפעם היה לי בתא הפייפר גם חייל נוסע. בחור גדל ממדים שהשתחרר זה-עתה מהכלא הצבאי והיה בדרכו לבסיסו החדש, ב"גלות" במדבר.
לאחר הנחיתה בשדה העפר הופתעתי לגלות, שרוב חיילי הבסיס הגיעו אלינו וקיבלו – ממש בהתלהבות – את התושב החדש. לפני תחילת טיסות הלילה הזמינו אותי החיילים לשבת איתם לארוחת הערב הצבאית שהכינו. הם הושיבו את האורח, האסיר לשעבר, בראש השולחן ואמרו שהם "נותנים לו כבוד". תוך כדי הארוחה שאלו הבחורים את התושב החדש לחוויותיו מן הכלא. כבוגרי המוסד הצה"לי הזה היו להם הרבה זיכרונות שהיו בלתי מובנים ובלתי מוכרים לי, הקצין והטייס הצפונבוני.
לקראת סיום הארוחה התפתח דיון בחבורה על כוח ושרירים: מי חזק יותר ומי חלש, בידיים, ברגליים, בבטן… אחד החיילים טען בדיון שהוא מסוגל לשכב בגוף מתוח וישר, כאשר רק ראשו מונח על כיסא אחד ואילו כפות רגליו על כיסא אחר, ללא תמיכה. "תדגים, תדגים!" צעקו לו האחרים. להוכחה, הם הניחו שני כיסאות והבחור, שטען כי הוא יכול לשכב כך, אכן עשה זאת.
אז פנו היושבים אל התושב החדש ושאלו אותו: "גם אתה יכול?" הבחור הקשוח רצה להראות את כוחו ונשכב גם הוא, כשהגוף ישר וראשו נתמך על כיסא אחד ורגליו על כיסא שני. בשנייה הזו (ובתכנון מוקדם, כמובן…) זינקו כמה מהחבורה: שניים תפסו אותו בראשו, שלא יזוז, שניים אחזו ברגליו. כשהוא מרותק למקומו ניגש חייל אחד ופתח את כפתורי מכנסיו של השוכב. חייל אחר משך אותם כלפי מטה. חייל נוסף ניגש, כשבידו צלחת ריבה צה"לית והטיח את תוכנה אל מרכז גופו של הקורבן… ואז צעקו כולם: "ברוך הבא לחלוצה! אתה אחד משלנו! סחתיין!, מברוק!" להזכירכם: המקלחת הקרובה הייתה בקיבוץ רביבים, קילומטרים רבים מזרחה.
מאוחר יותר הגיעו המטוסים, הפציצו וצלפו כשאני, קצין המטווח במגדל מדווח להם את התוצאות. בין הגעת מבנה מטוסים תוקף אחד למשנהו חשבתי על טקס החניכה המיוחד שנכחתי בו. רק אחרי שנים הבנתי את המשמעויות העמוקות של האירוע, כמו ההתפרקות הרגעית מהמשמעת הצבאית, יחסי גברים במקומות מבודדים, ההיבטים ההומו-אירוטיים ואת הקשר לטקסי חניכה בתרבויות שונות.
גם אני זכיתי לכמה וכמה טקסי חניכה שכאלה, אם גם קצת פחות אלימים. בקריירה הטיסתית שלי בחיל האוויר זכיתי להיטבל אחרי טיסות סולו בהרבה סוגי מטוסים: החל מהפייפר והפוגה, דרך המטאור, האורגן, הסמב"ד, המיראז', הנשר, הסקייהוק והכפיר.
תחושת האושר בסיום, "התקבלתי לחבורה!" חיפתה בכל פעם מחדש על אי-הנעימות של המקלחת הקרה.
