הווטור ווטייסיו בטייסת 110 ברמת-דוד | באדיבות רענן וויס
כששמעתי על מותו של יעקב אגסי ז"ל בנובמבר האחרון נזכרתי בגיחה מיוחדת במינה במלחמת ששת הימים, שבה טסנו הוא ואני יחד במטוסי מיראז' III ובה התרחש, לנגד עיני ובגלל "טעות אצבע" שלו, אירוע נדיר ביותר: "פצצה מדלגת".
יעקב אגסי, הטייס, הלוחם והמפקד, הקברניט והאדם היה מעמודי התווך של חיל האוויר החל מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. הוא השתתף כבר במלחמת סיני ("מבצע קדש") בשנת 1956, דרך מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 ואף לאחריה, בלבנון.
לאחר מכן הצטרף לאל-על, טס בה כקצין ראשון וזמן קצר לפני פרישתו בשל גילו, הוסמך כקברניט. אחת מהגיחות המבצעיות הראשונות שלו הייתה כבר ב-1956. הוא ביצע, יחד עם מוטי הוד (שהיה אח"כ מפקד ח"א) תקיפה של המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל" שהפגיזה בתותחיה את חיפה. הוא הטיס מטוס "אורגאן" ופגע באוניה ברקטות. המשחתת נכנעה במהלך הקרב ועברה לשרת בחיל הים הישראלי.
בקריירה העשירה שלו היה אגסי, בין שאר תפקידיו, מפקד טייסת 110 שהטיסה מפציצי ווטור, מפקד בית הספר לטיסה ומפקד בסיס רמת דוד במלחמת יום הכיפורים, לאחר שמפקד הבסיס הקודם, זוריק, נפגע ונעלם בים.
אבל הסיפור שאני רוצה לספר הפעם אירע ביום השלישי למלחמת ששת הימים. חילות האוויר של מצרים וסוריה נמחקו כמעט כליל והשאירו לחיל האוויר הישראלי את העליונות האווירית בשמי המזרח התיכון. מטוסי החיל הופנו למתן סיוע לכוחות היבשה (מי זוכר עדיין את התמונות של השריון והרכב המצרי הפגועים בהמוניהם, לאורך מעבר המיתלה?).
אל״מ במיל, יעקב אגסי ז"ל, בצעירותו. באדיבות רענן וויס
רק איום אחד נגד חיל האוויר התחיל להופיע כבר אז ב-1967, במצרים: טילי קרקע-אוויר מדגם SA-2, אותם קבלו המצרים מהסובייטים. ההתעצמות המצרית בטילי קרקע-אוויר הייתה אז רק בחיתוליה והבשילה לאחר מכן במלחמת ההתשה וכמובן במלחמת יום הכיפורים – שם, כדברי עזר וויצמן: "הטיל כופף את כנף המטוס."
טיל ה-SA-2 לא היה בעל כושר ניידות והמצרים הכינו, ליד תעלת סואץ, כמה מחפורות בהם הוצבו הטילים. אחת מהן הייתה הסוללה באל-מנייף. המודיעין של חיל האוויר ידע על קיומה ושלח אותנו: שני מטוסי מיראז' III, של טייסת "העטלף" 119 לפגוע במרכז בקרת האש שלה, במרכז המחפורת.
יעקב אגסי היה המוביל ואני מספר 2 שלו. לכל אחד משנינו היו שתי פצצות בנות 500 ק"ג כל אחת, התלויות מתחת לגחון המטוסים. ניווטנו את דרכנו לכיוון תעלת סואץ (לא היה אזGPS כלל! הניווט שלנו מעל לחולות סיני היה רק בעזרת המצפן, המפה והשעון).
לקראת המטרה, בסביבת תעלת סואץ, האצנו למהירות גבוהה, בשיטת התקיפה המוכרת לנו: דוהרים בגובה נמוך במהירות של 540 קשר (כ-270 מטרים בשנייה). לקראת המטרה מושכים מעלה בתלילות לגובה 6000 רגל, מתהפכים וצוללים אל הסוללה בזווית של כ-35 מעלות.
עוד אנו ביעף ושנינו מגלים כי הסוללה ריקה! המצרים העבירו את הטילים הענקיים ואת קרון בקרת האש שלהם למקום אחר.
לא שחררנו את החימוש. יצאנו מהיעף, הסתובבנו וחזרנו לסיני, בדרך הביתה לתל-נוף לאורך ציר הג'ידי. מאוכזבים קצת, סביבנו שקט ושלווה, ככל שניתן בעת מלחמה, טסים בגובה נמוך, כ-200 רגל, והנוף מדברי.
ואז, לפתע, אני רואה דבר מדהים: אחת משתי הפצצות הענקיות התלויות מתחת לגחון המטוס של אגסי, משתחררת ונופלת מטה. היא מתקרבת לאדמת המדבר ולא מתחפרת בחול, אלא מדלגת למעלה!
כילדים שחקנו בזמנו בזריקת אבנים על מים, אם האבן נזרקת במהירות ובזווית שטוחה, היא מדלגת וקופצת מספר פעמים על פני המים, עד שהיא מאבדת מהירות ושוקעת. כך גם היה עם הפצצה. במהירות שבה טסנו היא התנהגה כאבן המותזת ממשטח מים!
מול עיניי ראיתי את הפצצה מותזת כלפי מעלה, כלפי המטוס החולף מעליה. הייתי משוכנע כי מיד תתפוצץ מתחת לגחונו של המטוס של אגסי ושזה יהיה סופו!
בקושי הספקתי לו לצעוק משהו בקשר, אך לרווחתי הפצצה, שכמעט והגיעה בחזרה אל המטוס, שקעה מטה, לא דילגה פעם נוספת, נקברה ונעלמה בחולות.
רק אז דיווחתי לו על האירוע.
מה קרה? תחקרנו את המקרה: במקום ללחוץ בעזרת אצבע האמה של ידו, על כפתור השידור בקשר, כפתור הנמצא על ה"סטיק" במרכזו, לחץ אגסי באגודלו הימני שלא בכוונה על כפתור שחרור הפצצות, הנמצא בחלקו העליון של ה"סטיק", מתחת למגן דמוי כפית… טעות אצבע שיכולה לקרות לכל אחד!
הפצצה השתחררה כמובן. למזלו של אגסי, מפסק המרעומים היה מופסק והם לא היו דרוכים, כך שבמהלך נפילתה מגחון המטוס לאדמה ומשם בחזרה, לא התרחש פיצוץ.
(לחובבי ההיסטוריה: הבריטים השתמשו ב"פצצות מדלגות" שתוכננו במיוחד למטרה זו, במלחמת העולם השנייה. אלה היו "פורצי הסכרים" של טייסת 617 הידועה).
המשך הטיסה הביתה היה שגרתי… ואגסי זכה לעוד שנות טיסה רבות, כולל בצוות יחד אתי.
יהיה זכרו ברוך.
