הסיפור שלי הוא, שבבוקר ה-7 באוקטובר הייתי בממ"ד לבד עם הכלב. נכנסנו לממ"ד בשש וחצי בבוקר, 6:29 ליתר דיוק. נעלנו את הדלת כי שמעתי את ההודעה שיש פה מחבלים. אני חייבת להגיד שההודעה לא ריגשה אותי במיוחד. ידעתי שדקה אחת מהשער יש צבא, יש מוצב של צה"ל, עם חיילים. אבל ישבנו בממ"ד.
קצת לפני השעה 9:00 ראיתי בוואטסאפ המקומי, באפליקציות של הקיבוץ, שיש מחבלים בקיבוץ ושהם יורים. לא הבנתי אני זוכרת שאני כותבת לחברה שלי "על מה הם מדברים? למה הם אומרים דברים כאלה? זה רק מלחיץ יותר. איך יכול להיות בכלל? זה לא הגיוני."
אליי הבייתה נכנסו בכ-9:00 בבוקר שני אנשים. זה היה הגל השני של הפלישה והם לא היו הנוחבות, הם היו אזרחים לבושי אפוד. אדם בסוף שנות ה-30 תחילת שנות ה-40 לחייו ואיתו היה עוד ילד בן 17. הייתי בעיצומו של מהלך מעבר דירה ומרבית הבית היה בארגזים. אני ואביב וג'ון וכל החברים שהתגוררו בשורת הבתים שלי היינו אמורים לעבור ביום שני והם היו אמורים לעזור לי להעביר את הבית. וזהו. הם נכנסו. בדקות הראשונות הם השאירו אותי שם בממ"ד והפכו את כל הבית. פשוט הפכו. אני שומעת את כל הארגזים שהיו שם כאילו זורקים אותם. הם היו על הרצפה.
הם פתחו את הממ"ד, ראו אותי. חזרו והפכו את הבית. לא היה לי מנעול על הדלת, ואפילו לא חשבתי להחזיק את דלת הממ"ד כי בראש שלי אני לא באמת יכולה להחזיק דלת של ממ"ד. ולכן הם פשוט נכנסו, ראו אותי, הילד הזה ראה אותי וקרא לבחור השני. הוא נכנס, הסתכל ושניהם יצאו מהממ"ד. אחרי 4-5 דקות, אין לי זמנים מדויקים בראש, הגיעו עוד שני אנשים שלהם כבר היה נשק; הם היו חמושים. גם הם לא היו נוחבות. הם היו אזרחים חמושים בקלצ'ים. והם לקחו אותי.
אני יוצאת מכאן ובעצם אני עומדת פה, מול השביל הזה ואני רואה את השריפה שיש בבית של משפחת איציק ואני רואה את כולם מגיעים לכיוון הזה. עוד לפני שהם לקחו לי את הטלפון – כתבתי לג'וני, שהיה שכן שלי, "הם אצלי בבית. תשמור על עצמך". ועם התחושה הזאת יצאתי. ג'וני בסדר, המשפחה שלו בסדר, כי כתבתי לו והוא יודע מה לעשות. הוא יודע שהם באים אליי ואני כתבתי לו, הוא יודע מה לעשות.
הם תופסים אותי בידיים ולוקחים אותי. הם לא מרביצים, אבל תופסים אותי בידיים, כי אני כן התנגדתי; יצאתי יחפה עם פיג'מה, חולצת טישרט, מכנס טריקו קצר. הם כיסו אותי בסדין שהם הרימו מהמיטה, ואני מניחה שהם עשו את זה מסיבות דתיות: הם רצו לכסות אישה. הם לקחו את המפתחות של האוטו, שהיו תלויים בכניסה לבית ואמרו לי "סיירה סיירה", שזה רכב בערבית. בראש שלי אני חושבת, שהם לוקחים אותי לרכב כי אני הולכת להראות להם את המכונית, ואז שלום נוסעים, יאללה ביי, נגמר.
אבל אני כן זוכרת שאני רואה אותם רצים. את כל הנוחבות וכל מי שהשתתפו בלחימה שהתחוללה שתי דקות לפני זה עם אביב ותמיר. את זה הבנתי יותר מאוחר. אני חושבת שבעצם רק לפני חודש או חודשיים כשהסיפורים התחילו להתחבר הבנתי, שמה שראיתי זה את הסוף של הקרב שהתרחש בצומת של הפחים. הם סיימו את הקרב ורצו לכיוון הזה, אבל אותי לקחו שמאלה. הגדר נמצאת ממש מעבר לשיחים האלה, במרחק 200-300 מטר, והחנייה לידה. לקחתי אותם לשם ולא הסתובבתי אחורה, לא ראיתי מה קרה מאז.
כשהגענו לאוטו ראינו שהכל מנופץ; כל השמשות היו מנופצות. המחבל ניסה לדחוף אותי לאוטו התנגדתי בתוקף ואמרתי לו "אין מצב. אני לא נכנסת לא מעניין אותי מה אתה רוצה אני לא יושבת על הזכוכיות האלה וגם אתה לא תשב על הזכוכיות האלה, כי אי אפשר." ואז הגיע איזשהו קלאב-קאר. תפסו באלימות את האנשים שנהגו בקלאב-קאר הזה, העיפו אותם, שמו אותי על הקלאב-קאר ומשם לקחו אותי על העוקף לשער של הכרם. וכך הוציאו אותי לעזה.
על הגדר החלפנו את הקלאב קאר לרכב ולקחו אותי לתוך עזה. הגענו למקום שנראה כמו חצר של בית, והלבישו אותי בבגדים של פלסטינאית. שם פגשתי את תמי מצגר, שגם אותה הכניסו לאותו אוטו ומשם למנהרה. אני רואה ואני שמה לב. באותו הזמן לא חושבת מה קרה או מה יקרה אני מאוד נוכחת בסיטואציה, מנסה לשמור על עצמי. אם זה היה להוריד את משקפי הראייה שלי כי נסענו בצורה כל כך פראית שאמרתי לעצמי, אוי ואבוי אם המשקפיים יפלו לי. אם אאבד את משקפי הראייה אני לא אראה כלום. אז עשיתי מאמץ לשמור על המשקפיים קרוב אליי. וככה בעצם אני נכנסתי למנהרה עם משקפיים. לכל השאר, לכל המבוגרים, הורידו את המשקפיים לפני שהכניסו אותם. המחבלים אמרו שיש צ'יפים של GPS בתוך המשקפיים והם שברו את כל המשקפיים, וגם את כל מכשירי השמיעה לקחו להם. את הטלפון והשעון שלי לקחו כבר קודם.
אני דוברת מעט ערבית של בית חולים. אני עובדת בסורוקה, משם הערבית שלי, היא מינימלית אבל אני אחות מיון אז אני גם יודעת להבין שפת גוף ולהבין מה אנשים רוצים בלי הרבה מילים. אני יודעת לקרוא את הסיטואציות. במהלך ההכשרה שלי הייתי צריכה להבין סיפור, מקרה, בלי שהיא סופר לי אלא מההתנהגות מהעדויות שיש על הגוף. כל הדברים האלה קצת עזרו לי שם. ל
פני שנכנסנו למנהרה התנהל משא ומתן על כסף "תביאי לי ככה, – לא תביאי לי ככה." אפשר היה להבין שזה משא ומתן. היה לנו מחיר, לכל חטוף וחטופה.
מהחצר שבה החליפו לי בגדים נסענו עוד כמה דקות לבית אחר. היה שם מחסן עם גג מפח מגולוון, ובתוכו היה פתח המנהרה, פיר. זה היה סגור מכל הכיוונים. הכניסו את הרכב לשם, סגרו את הדלת. בהתחלה לא ראיתי מנהרה אלא פתאום התרומם משהו, מן מכסה, ויצאו משם אנשים שלקחו אותנו לתוך המנהרה. הכניסה הייתה באמצעות ירידה מתונה. הלכנו יחפים, כולנו היינו יחפים בעצם.
בתוך המנהרה קשה לנשום וחם ולח. לח בעיקר. אין אוויר ומסריח נורא. היה חלל אחד. תחילה הם הביאו לחדר את כל מי שהם חטפו מניר עוז וכך בעצם ראינו הרבה אנשים. אחרי כן הם פיצלו אותנו. אני המשכתי עם עדינה, כי היא חברה טובה של ההורים ויש לנו היכרות מאוד טובה. אמרתי – אני לא עוזבת אותה. האינסטינקט הראשוני שלי היה להישאר ביחד, כי אנחנו מכירות ואני שומרת עליה והיא שומרת עליי. עדינה ותמי מניר עוז השתחררו בעסקה. חנה פרי ורימון קירשמן מנירים גם השתחררו בעסקה. כל הגברים שהיו איתנו, למעט ירדן ביבס, הוכרזו כמי שנרצחו בשבי.
בתוך המנהרה בוהים בקירות. מדברים, למזלנו הכרנו אחד את השני. אני אחות אז הייתה לי המון תעסוקה. נמנעתי מלחשוב על מה שהיה בניר עוז. אמרתי לעצמי "כאן ועכשיו". כאן ועכשיו אנחנו צריכים לשרוד. קרה אסון גדול, אבל אני לא יכולה להתעסק איתו. אני חייבת לשמור על עצמי כאן ולהבין מה קורה איתי עד שאני אשתחרר. מה קורה איתי, מה קורה עם החברים שלי, איך אני מטפלת, איך אני שומרת עליהם בחיים, איך אני עוזרת להם, לאנשים שכולם מעל גיל 70.
בגלל הערבית המועטה שלי אני ויורם מצגר, שגם הוא דובר ערבית, היינו שני אנשי הקשר העיקריים עם המחבלים. ב-55 הימים ששהיתי שם לא היה הרבה אוכל, אין הרבה מים. פיתה. קצת אורז, בעיקר אורז. הייתה לנו בדיחה של מה ייגמר קודם – שק האורז או שאנחנו נשתחרר? היו ג'ריקנים של מים, אבל לא כל הזמן. לכל אחד היה בקבוק מים אישי לאורך כל 55 הימים. בקבוק קטן של 500 מ"ל שקיבלנו בהתחלה שאותו מילאנו כל הזמן. הקפדנו לשמור על הבקבוק ולא לאבד אותו כי אין לו תחליף. אלה היו גם המים עבור השירותים וגם השירותים לא היו חוויה מאוד גדולה. לפעמים נתנו לנו גישה למקלחות ויכולנו להתקלח, אבל לא כל יום לא כל הזמן.
הם כן הביאו אוכל כי החטופים היו צריכים לקחת את התרופות. אלה לא היו בדיוק התרופות שהם לוקחים בבית אבל עשיתי שם משחקים כמיטב יכולתי. עשיתי להם רשימה של איזה תרופות אני רוצה ומה שהם יכלו להביא לי.
השובים שלנו לא התחלפו. הם היו איתנו לכל אורך התקופה. ארבעה אנשים, שעם הזמן הצטרפו עוד שניים. אבל הייתה תקופה שבה עברנו לחלל אחר בגלל ההפצצות של צה"ל. חלל קצת יותר קטן. אחרי זה החזירו אותנו. אני עברתי קצת בין המתחמים כי קראו לי לטפל פעם באיש שלנו פעם באיש שלהם וככה יצא לי לזוז בתוך המנהרות האלה.
השבי היה התמודדות רציפה, יומיומית. זו התמודדות. לכל אחד יש יום טוב ויש לו יום רע. להכניס חבורה של קיבוצניקים, זקנים מעל גיל 70 שדוחפים למנהרה אחת, כולם ביחד על מזרונים. אחד ליד השני. אז היו דרמות. אבל מתמודדים. מנסים להרגיע. במנטרה שלי הדבר הכי חשוב היה שנשרוד. יבואו לחלץ אותנו. כשיצאתי לא חשבתי שאנחנו נעמוד פה כמעט אחרי שנה והם יהיו עדיין שם. הם היו אמורים להיות בחוץ. אמרנו "אוקיי, אני יוצאת ואז הם יצאו אחריי. זה עניין של זמן כי הם ימשיכו לשחרר." אף אחד בישראל לא חשב שזה הגיוני שאנשים בני 80 צריכים להיות בשבי. ידעתי שיעשו הכל כדי לשחרר אותם.
בימים שאחרי השחרור מהשבי חוויתי משבר קשה. מה זה הגיהינום הזה? מה זה? תחזירו אותי חזרה. שמה יש לי את המקום שלי; שמה אני יודעת מה קורה. פתאום התחלתי לתפוס את מימדי האסון. אני זוכרת שפגשתי את עמית שהוא חבר, אז לוחם בחיל האוויר, בשלדג, והתחלתי לשאול אותו איפה זה ואיפה ההוא וכן ולא וכן ולא… לא ידעתי. על ג'וני שמעתי רק כשחזרתי. על אבא שלי הייתה לי הרגשה כל הזמן שהוא לא בחיים, שהוא לא שורד דבר כזה. והוא היה איש עם אקדח, עם שני אקדחים בבית. במתקפה של מחבלים הוא היה לוקח אקדח וזה הסיפור שהיה לי בראש. לא היה נשאר בממ"ד; הוא היה יוצא להגן על אמא ועל אחיינית שלי בת 8 שהייתה איתם בממ"ד. ידעתי שהוא לא ישרוד את הדבר הזה.
עדינה דיברה בעצרת לציון 300 ימים לשבי על סייד – סייד ואבא שלי היו חברים מאוד טובים בשומר הצעיר, הגיעו ביחד מאותו גרעין לקיבוץ והיא אמרה שיש איזושהי נחת בזה שהם לא רואים את המקום הזה ככה. כמו שהוא היום. הם הקימו אותו הם בנו אותו זה היה בנשמתם. אבא שלי עוד לא קבור, אבא שלי עדיין שם, הגופה עדיין שם. הוא עוד לא הובא לקבר ישראל. ומכל זה יש את כל החברים – שנתיים גרתי ליד ג'וני ותמרי והילדים ולגלות שהם לא בין החיים זה נורא. שהם לא וטימור לא ואביב לא ודודו לא… זה אחים. זה לא.. זה הרבה יותר מחברים זה אנשים שגדלנו ביחד מהיום שנולדנו אנחנו ביחד.
זהו. זה הסיפור שלי. באיזשהו מקום אני עדיין בעזה. חווית השבי שהייתה חוויה נוראית ככל שתהיה, מה שקרה פה בניר עוז הוא הרבה יותר גדול מחוויית השבי. אני עדיין מתמודדת עם האבל הזה וידעתי שכל הזמן שם אמרתי לעצמי, שאני שומרת לי סיפורים בראש כי אני צריכה לספר אותם. את זה אני אספר לג'וני ואת זה אני אספר לדודו וזה אגיד לטימור ואנחנו ביחד נצחק על זה. בסופו של דבר זה יגמר, הם יהיו כאן ואני אספר להם ואנחנו נצחק, כי אנחנו צוחקים. אנחנו אנשים שיש בנו הרבה ציניות והרבה הומור וזה מה שאנחנו אוהבים לעשות; אנחנו חיים במרפסות. אחד של השני. הבתים הם בתים קטנים יחסית אז רוב מרכז החיים בקיבוץ הזה היה במרפסות. אנחנו נשב במרפסת. הייתי גם בטוחה שאני יוצאת ואח שלי מגיע לאסוף אותי ואני חוזרת הנה. לא היה לי מושג מה באמת קרה.
