בזמן שרותי בשורות להק מודיעין של חיל האויר, ככתב צבאי וכדובר צה״ל וחבר במטה הכללי, למדתי שבקרב אנשי חיל האוויר בכלל ואנשי צוות אוויר בפרט אין כלום ושום דבר מעל למפקד חיל האוויר. רק שמיים.
זוהי תרבות ארגונית והיררכית שאין כמותה בצה״ל ובזרוע הבנויה על שליטה מרכזית, דיוק, פ״מ, זמ״מ, תחקור וכפיפות – זה לרוב טוב אם כי לעיתים מוזר.
לא פעם ולא פעמיים שמעתי בכירים בחיל האוויר משיבים לשר הביטחון או לרמטכ״ל ״מח״א הנחה״ כמי שאינם מבינים שהרמטכ״ל, שר הביטחון או ראש הממשלה מעליו. מבחינתם יש מעליו שמיים. אלוהים בכחול עם כנפיים.
אבל, אומר זאת בזהירות, בהערכה ובאהבה גדולה לחיל האוויר ולמפקדו, האלוף תומר בר.
אני סבור שבהחלטה להשעות טייסים שחתמו על עצומה הקוראת להשבת החטופים גם תמורת הפסקת המלחמה מפקד חיל האוויר שגה בעוצמה ובמהירות ההחלטה.
כמובן שהוא עשה זאת או בגיבוי הרמטכ״ל, רא״ל אייל זמיר, או על פי הוראתו וניכר כי כמי שנכווה ברותחין בביקורת הציבורית בתקופת ״הפסקת ההתנדבות״ בתקופת המחאה על ההפיכה המשטרית, הוא נזהר כעת בצוננים.
כמובן שההחלטה התקבלה בתדהמה וגררה עוד עשרות עצומות של יחידות וגופים שאופן שמעמיד את הרמטכ״ל בפני דילמה כיצד לנהוג והאם ניתן לוותר על הון אנושי שהוא עמוד השדרה של החיל ושל הצבא?
אני מבין מאוד את הנחישות של הרמטכ״ל ומח"א לעצור את הפוליטיקה מחוץ לטייסות ולצבא, אבל אי אפשר לדרוש מאיש מילואים, שהוא בעיקר אזרח ופחות חייל, לבחור בין שרות מילואים לבין מערבות פוליטית – לרבות השתתפות בהפגנות וגילויי דעת כתובים. בטח לא בנוסח הזהיר והאוניברסלי שפרסמו אנשי החיל.
בעמדתם זו תומך רוב העם, ולא היה בגילוי הדעת כל איום בסרבנות ולא קרוב לזה.
אני יודע שמעט מאוד אנשים משרתים במילואים. הם הנושאים בנטל והם לרוב גם האזרחים המעורבים שקמים כשצריך מהכורסא, מתנתקים מהמסכים ויוצאים מאזור הנוחות. אם צריך – לטייסת או ליחידה ומשאירים את הדעה הפוליטית מימין ומשמאל בבית, ואם צריך – להפגנה או למשמרת המחאה לכאן או לכאן.
שני הצעדים הללו נועדו לבטא מחויבות למדינה, לעתידה, לביטחונה ולדמותה. איש אינו מערער על כפיפותו של הדרג הצבאי להנחיותיה של ממשלה נרחבת, אלא אם מתנוסס מעליהם דגל שחור. בתקווה שאף אחד לא יעמיד את ראשי מערכת הביטחון שלנו בפני ביטול הפרדת הרשויות או ידרוש מהם נאמנות אישית ולא ממלכתית וציות למנהיג ולא לבג״צ.
אנחנו רוצים בישראל ובצה״ל מפקדים ולוחמים במילואים דעתניים, מעורבים, ואכפתניקים שיודעים להפריד בין היותם במדים להיותם אזרחים.
אסור להרחיק אותם לא מזה ולא מזה.
לכן מפקד חיל האוויר והרמטכ״ל שגו לטעמי בתהליך. מדובר בפירוק מוקש עדין ולא בפעולה בנבוט. שכן, בראשו של מי אתה מכה ?
אני מקווה שיידעו למצוא את הנוסחה לצאת מהאירוע במאמץ משותף של כולם וללא סיוע מהפוליטיקאים. הדרך לכך היא להודיע שמדובר בטובי האנשים שלנו, שהצעד שננקט הוא זמני לתקופת המלחמה בשל הרמיזה למלחמה ממניעים פוליטיים וכי מיד אחריה יחזרו כולם לשרות.
גם ביחידות כשצריך.
גם ברחובות כשצריך.
את הטייסים לימדו להוביל; זהו היעד אליו הם מתחנכים. להוביל זוג, רביעייה, טייסת, כנף ולהק. הם מובילים גם בשרות וראוי שיובילו גם במאבק על דמותה של החברה, כל אחד על פי דרכו ואמונתו.
ובינתיים ביום העצמאות ה-77 שלנו, הטייסים הם עדיין העידית של החברה הישראלית למרות השמצות ולמרות השר ששולח אותם לעזאזל. במקום לעזאזל הם עוטים סרבל בבוקר וטסים לאיראן, תימן או סוריה ובערב מדים בדרך לניו יורק, בנגקוק ולונדון ואולי בקרוב מאוד לריאד.
שנדע רק טוב.
