האם לאפשר לחברות התורכיות לשוב ל-17 טיסות ביום?

ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר היא ישראל אחרת ומן הראוי שכך תהיה.

זו ישראל שלאחר הספירה.

בתוך אין ספור הלקחים בתחומי מעמדנו ומצבנו באזור; הצבא, הביטחון, התקציב, ההתיישבות כמרכיב בביטחון הלאומי, התרבות השלטונית, איכות וטיב המינויים המרכזיים בממשלה ובסוכנויות הביצוע שלה ועוד – אמור להימצא גם הלקח בתחום התעופה האזרחית שלנו.

ישראל יותר מאי פעם היא בבירור ״מדינת אי״ מוקפת אויבים מרים בנווט רוחני וצבאי איראני, שמבקשים להשמיד את ישראל ואנו נתונים ככל הנראה בעיצומה של מלחמה רב-זירתית ארוכה, קשה ותובענית בלא פחות משש זירות שאין לדעת כמה זמן תמשך עד שנשיב את הביטחון לגבולות ולתושבים.

ולזה צריך להיערך.

ביום שלמחרת ה-7 באוקטובר, כשישראל נכנסה למלחמה בעזה ונקלעה ללחימה בצפון, החליטו חברות התעופה הזרות להפסיק את הטיסות לישראל וממנה. עניין של מדיניות, ביטוח וכו'.

אמנם זה כבר קרה בעבר, אבל המבצעים והמלחמות היו קצרים יחסית וניתן היה לגשר זמנית על הפסקת הטיסות. כעת המצב שונה וחברות התעופה הישראליות עם הטייסים הישראלים, שרבים מהם ומהן בשרות מילואים בחיל האויר, מילאו את הפער ושמרו על עורקי החיים וקווי התעופה עבור אלפי ישראלים שביקשו לעזוב הכל, לשוב ארצה, להצטרף ליחידות המילואים ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. החברות הטיסו ומטיסים אלפי צעירות וצעירים יהודיים שמגיעים ארצה כדי להזדהות ולסייע לחקלאים ועוד, טסים אנשי עסקים, בני משפחות ואזרחים שמבקשים ריענון.

ועדיין לא פרטנו את הטיסות הביטחוניות של ציוד מסוגים שונים שקריטיים לישראל ולניצחונה. ההתגייסות של החברות הישראליות מקיר לקיר הייתה מרשימה ומעודדת מאוד. במלחמה הזאת הוכחה פעם נוספת חשיבותה ומרכזיותה של תעופה ישראלית חזקה ועצמאית כמרכיב בחוסן, בעצמאות ובביטחון הלאומי של ישראל.