גיורא רום ז"ל | צילום: משה שי, פלאש 90
את האלוף גיורא רום ז״ל, שהלך לפני כחודש לעולמו הכרתי עוד במהלך השרות הצבאי המפואר שלו בחיל האוויר. אבל למדתי להעריך אותו עוד יותר דווקא כשפשט את מדיו וכשפרסם את סיפרו ״צבעוני 4״ על נפילתו בשבי המצרי.
לא הכרתי עד אז – וגם מאז ועד היום – אלוף שכתב ספר שמתחיל כשהוא סרן ומסתיים כשהוא סרן. בלי אני ואני ואני, ללא סיפורים הרואיים, ללא פרקים על דרגת האלוף, על שירותו בוושינגטון כנספח צה"ל, או על הפיקוד על בסיס תל נוף.
רק סיפור אישי וחינוכי על נתינה והקרבה ואומץ, שנלקחים דווקא מאירוע שהוא הפוך מ״ניצחון״ ומורכב כולו מהפלה, נטישה והליכה לשבי בתנאים קשים מנשוא.
על הספר הזה אמר לי איציק מרדכי, מי שהיה שר הביטחון, שאילו היה שר חינוך ״צבעוני 4״ היה בסיפורו ובצניעותו, ספר חובה לתלמידי י"ב בישראל.
ככתב צבאי הכרתי את גיורא במפקד בכיר בחיל האוויר. דמות הטייס הקלאסית: תמיר, חמוש במשקפי שמש, חיתוך דיבור ומנהיגות מובנית. הוא הסביר פעם לכתבים הצבאיים, כשגילו בביקור בטייסת בתל נוף שיש לחמניות במטבחון הטייסות – למרות שהרמטכ״ל אסר זאת, שהוא, גיורא, ייתן לטייסים שלו גם לחמנייה שנאפית בבסיס, גם שוקו ואם היה אפשר גם מסאז' בוקר וידרוש מהם דבר אחד יחיד ומיוחד – להיכנס לשטח האויב, לצלול תחת איום הטילים, לפגוע בזמן ובמטרה ולחזור לסבב נוסף.
וזה הרשים מאוד גם את הציניים שבכתבים.
ביממה שלאחר מותו עברתי על ההתכתבויות שלנו מהשנה-שנתיים האחרונות. הוא שלח לי, למשל, הודעה נרגזת על כך ״שמנהיגנו החדשים״ לא מבינים ולא מפנימים די את מרכזיותו של מסגד אל אקצה וחשיבותו. הוא סיפר לי על החובש בכפר הנידח בדלתא של הנילוס, שהתעניין יותר במצב המסגד בירושלים מאשר בשבוי הישראלי הפצוע שהתגלגל לידיו.
הוא כעס על כך שלא מונה למבקר המדינה, ביקר את הדרך בה טיפלו וקידמו את העניין לפיד וגנץ ושיבח את הדרך והנחישות בה פעל נתניהו כדי למנות מבקר מדינה מטעמו.
גיורא עשה את רוב שנותיו מעלינו בשמיים, אך רגליו ניצבו איתן על היבשה. כך בפיקוד בצבא, כך כראש רשות התעופה האזרחית וכך בכל התפקידים האחרים אותם מילא במסירות ואחריות.
כשסיים את תפקידו כנספח צה"ל בוושינגטון ואת שירותו בצה"ל הוא שב ארצה וכתב דו״ח סיכום תפקיד בתקווה לפגוש את הרמטכ״ל, להגיש לו את הסיכום ולהיפרד מצה״ל.
בוקר אחד הוא נכנס לחדרי בלשכת שר הביטחון ( הייתי אז יועץ שר הביטחון), התיישב, זרק לי חוברת דקה על השולחן ואמר לי : ״שמע בניהו, חזרתי לפני ארבע חודשים ואף אחד לא קרא לי לשיחת סיכום של התפקיד הזוטר הזה בוושינגטון. יזמתי אני וביקשתי פגישה עם הרמטכ"ל ואני ממתין שבועות עד שהתייאשתי. הגעתי היום ללשכת הרמטכ"ל ונתתי למזכירה את דו"ח סיכום התפקיד. תן אתה עותק לשר הביטחון שאולי יעיין בסוף השבוע בתובנות ובהמלצות.״
די הזדעזעתי למשמע אוזניי, התנצלתי לא יודע בשם מי ובאותו הערב נכנסתי לשר הביטחון זעוף ונרגז. שר הביטחון כעס גם הוא וכבר למחרת יצאה הזמנה לרמטכ״ל ולכל פורום המטה הכללי ופיקוד חיל האוויר וכמובן לשגריר ולנספח הצבאי האמריקאיים, בנוסח:
״שר הביטחון מתכבד להזמינך לארוחת ערב חגיגית לכבוד האלוף גיורא רום לרגל סיום תפקידו בוושינגטון ופרישתו מצה״ל.״
הערב היה מרגש וצנוע ולרמטכ״ל לא הייתה דרך להסתיר את הבושה והמבוכה, אבל הוא הבין את הרמז. מאז צה״ל מקפיד להיפרד כראוי ממפקדיו ולומר להם תודה ושלום.
וגם זה בזכות גיורא ובדרכו שלו.
במדינת ישראל חזקה, יהודית ודמוקרטית יש לגיורא רום מניה של זהב אותה רכש בגבורה במסירות ובנאמנות.
יהי זכרו ברוך.
