קוראות וקוראים יקרים,
בזמן שאתם קוראים את הדברים האלה יש מטוסים ישראלים ברחבי המזרח התיכון, וייתכן שאף בטווחים מרוחקים כמו תימן או איראן, אבל יש גם מטוסים ישראליים ברומא ובלונדון. אותם אנשים מטיסים אותם בהפרש של יום מילואים. יש אנשים שהיו הלילה בכוננות חילוץ רחוק מאוד ויצאו הערב לניו יורק או לרנקה והם אותם אנשים.
הטייס הישראלי מנמיך לנחיתה בבן גוריון כשלצידו פטרולים, מתחת תקיפות, חילוצים וקרבות? – אין תעופה כזאת בעולם. לשבת במטוס עם שלוש מאות נוסעים כשיש צבע אדום, לראות מכונאים רצים למרחבים המוגנים ולהזכיר שיש לך תשעים טון דלק? – אין תעופה כזאת בעולם. אנחנו לא כמו כולם, יש תעופה כזאת ויש מקום כזה, ישראל. התעופה היא הנכס אסטרטגי, סיפור שטרם סופר כמותו בעולם, אנחנו כותבים אותו; תעופה ומלחמה.
המציאות סביבנו מפתיעה ומתרחשת בקצבים מהירים, אבל אל לנו להתבלבל ממנה. תראו מה קורה סביבנו, תקשיבו לשקט, תביטו למעלה בשמיים ריקים, אף אחד לא ממהר לשוב לכאן, המצור התעופתי צריך להניע אותנו לקו ברור ולניצול משברים לצמיחה ולא להתאוששות ומריחה. העם הזה בנוי לזה, העם הזה יודע לעשות את זה, אנחנו יכולים לכוון גבוה, אנחנו צריכים לכוון גבוה, לשאול את עצמנו איך הגענו למצב הזה, ומיד לתכנן איך נצא ממנו חזקים.
כי למשבר הבא אנחנו צריכים מאה מטוסים ישראליים, למשבר הבא אנחנו צריכים עוד שני שדותֶ תעופה. למשבר הבא אנחנו צריכים תיקוני חקיקה, כי חברות תעופה שמשנותֶ את לוח הטיסות בהתרעה קצרה לטובת חילוץ לא יוכלו לפצות את מי שנפגע מכך, והמשבר הבא כבר יצא לדרך, וגם לצווים בינ״ל שעשויים להגיע התחלנו להתכונן ברצינות.
אנחנו חזקים בביקורת, זה טוב אבל לא תכנית עבודה, תמיד אפשר וצריך לעשות יותר. אבל לטוס כאן במלחמה זה לא דבר טריוויאלי, פרי עמלם של אנשים רבים, אומץ לב רגולטורי חסר תקדים ואם אתם רוצים לראות איך תעופה אמורה להתנהג במלחמה תביטו על אוקראינה, שם יש מלחמה ואין תעופה. בישראל זו חובתנו ובעולם זו תדמיתנו.
המציאות האזורית תמשיך לאתגר אותנו ותהפוך תפישת עולם. כי רק מדינה שהולכת לישון פסימית אחרי יום עבודה מפרך יכולה להתעורר לאופטימיות בקרב הציבור שלה. תחשבו רק על השנה הבאה, חילופי ממשל באמריקה, שינויים דרמטיים במזרח התיכון ופקיעת הסכם הפיקוח על הגרעין האיראני. משהו חדש נולד, שום דבר לא יחזור למה שהיה, ובמשמרת שלנו לראות שזה יגמר לטובתנו. האתגרים בישראל מפתיעים והם מעבר לכל דמיון, את זה אי אפשר לפתור רק ברוח התנדבות, צריך מחויבות.
ישראל יכולה להיות מעצמה תעופתית בייחוד עכשיו, שהניסיון הצבאי והאזרחי מתחברים לפוטנציאל אדיר ורגע סינגולרי שכדאי לנצל אותו. אבל בשביל זה צריך לעבוד ומי שלא משקיע בתעופה שלא יבוא בטענות שאין מושבים, מי שלא מאפשר לתעופה לצמוח ולהתחרות באמת שלא יבוא בטענות שאיו כרטיסים. שלא תבינו לא נכון, אנחנו מתחקרים זה הטבע שלנו, אבל ממשבר ארוך ועמוק צריך לצמוח עתיד מתוק ורחוק, עתיד לכלל אזרחי ישראל, במדינת ישראל, והוא לא רק תעופתי, הוא עתיד מדינת ישראל. עתיד של עצמאות לצד תחרות, עתיד בו מחיר מוצר מזון בסיסי לא משתנה בעשרות אחוזים במרחק כמה קילומטרים בודדים. יוקר מחיה אינה גזרת גורל כמו חינוך ובריאות, משפט ובטחון. אפשר לטפל, צריך לטפל וחובה לטפל, כי מדינה יקרה היא מקום שלאורך זמן לא טוב יהיה לחיות בו, לא מדינה של מיסים, לא מדינה של ניסים, אלא מדינה של עושים.
אנחנו נצא מהמלחמה מחוזקים; אין לי ספק, נמשיך להיאבק למען התעופה, להשקיע במשק, יש לנו יכולת להשתפר, יש לנו חובה לעשות את זה. חובה לבעלי המניות שלנו. היתרון היחסי היחיד של מדינת ישראל הוא ההון האנושי והביחד, אנחנו לא נחכה לשר כזה או אחר, לא לשלושים ושישה משרדים אלא נמשיך לעבוד בעצמינו ואנחנו ננצח, לא משום שאנחנו יותר טובים – אנחנו רוצים להיות – וגם לא משום שאין לנו ברירה, יש לנו! בחרנו לחיות פה ובשביל זה אנחנו קמים בבוקר ועם זה הולכים לישון וקמים שוב ליום מילואים או להטיס אלפי נוסעים. אנחנו מחזקים את מפקדי צה״ל וחייליו. דור חדש מתגלה ומיישר אותנו לעסוק בדברים חשובים באמת מהם התעלמנו. כי אם לא מנצחים יחד, כולם אבל כולם יפסידו.
טייסות וטייסי ישראל, כשאני מביט על התעופה אני רואה אתכם, אני רואה בה אי של שקט ובטחון, לקיחת אחריות ובטיחות, מקצוענות ומסירות. מטוס שממריא הוא כמו בבועה של בסיס העם שלו. אצלנו יושבים כולם, וכשמבקשים לחגור חגורות כולם חוגרים, כשמכבים את האור בקבינה כולם מכבדים את אלו שישנים, וכשמחלקים אוכל כולם אוכלים, ובסוף בנחיתה מוחאים כפיים, יש אצלנו מימין ומשמאל, יהודים ושאינם, דתיים וחילוניים יש אצלנו הכל מכל. בשנה האחרונה אתם טייסי ישראל עשיתם את זה ובבטחה. זכרו כי המטוסים שלנו ברישוי מדינת ישראל, בתוכם יושב עם ישראל כולו, אבל על הכרטיס לא כתוב ביחד ננצח, כי במקום שמנצחים בכל יום מחדש פשוט לא צריך.
אני רוצה לסיים בנימה אישית ולהביע הערכה עמוקה לכלל הטייסות והטייסים בישראל, שנתנו בידי את האיגוד הזה בשש השנים האחרונות, בקרוב זה יגמר, ואני מייחל ליום בו נראה יותר טייסים וטייסות עושים יותר למען הציבור.
