מאת: אבי בניהו
משום מה חושבים על הטייסים בישראל ובעולם שהם סנובים, שחצנים ומורמים מעם, שגדלו והתחנכו עם עצמם בתוך הקוקפיט ושהאנשים ממרום רקיע נראים להם כקטנים ולא חשובים. האמת – כך חשבתי גם אני, אבל מסתבר שטעיתי.
מזה מספר חודשים אני מלווה כיועץ את איגוד הטייסים בישראל ואני נחשף לאט לאט לעולמם. גיליתי אנשים מצוינים, בני אדם אכפתיים ומעורבים שנמנים בדרך כלל על "הרוב הדומם" של החברה הישראלית. חוסר האכפתיות למראית עין, הציניות והסנוביות לכאורה הם לרוב עטיפת מגן שמסתירה רגישות והאכפתיות. הם מרגישים כמשרתי ציבור וכחלק ממערך מתן השירות של חברת התעופה לנוסע, חשים אחריות גדולה לביטחון, בטיחות ונוחות הנוסעים, מקפידים על שוויון לכל נוסעת ונוסע מכל דת, גזע ומין ומחפשים דרכים להשתלב ולהשפיע בחברה הישראלית.
איגוד הטייסים בישראל הוא כנראה הפלטפורמה שדרכה ניתן וצריך להשפיע גם אל תוך החברה הישראלית וגם ממנה אל העולם הקרוב במזרח התיכון והבלקן והרחוק יותר באמצעות הסכמים, בריתות ומערך קשרי חוץ.
הטייסים שאיתם אני נתקל באיגוד חושבים על התעופה הישראלית ועל מדינת ישראל: הם חרדים לעתיד התעופה בישראל, מתריעים נוכח צמצום שדות תעופה (מחניים, קריית שמונה, עטרות ואולי חלילה בקרוב שדה דב), חרדים מאיום הרחפנים, עוקבים אחר תקני הבטיחות ועושים רבות לקידום עמדותיה של ישראל במפגשים בינלאומיים.
טייסי ישראל הם הראשונים להבין שממסלולי ההמראה בשדות התעופה בישראל לא ממריאים רק נוסעים, אלא ממריאים כלכלה שלמה, ממריאים קשרי חוץ וממריאה מדינה חפצת חיים.
לאחר שנים ארוכות בצה"ל ובמערכת הביטחון בהן הכרתי מקרוב וגם הוקרתי את טייסי חייל האוויר במערכים השונים, אני פוגש אותם לאחרונה "בתצורה האזרחית" שלהם.
רוח חייל האוויר והסטנדרטים הגבוהים עדיין איתם (כנראה לנצח) ורובם הגדול מדלגים בין שירות המילואים בטייסת לסלוט לפריז, בטומי, ניו-יורק, סוצ'י או כריתים.
אני גאה לעבוד לצידם ולסייע בידם לקדם את האיגוד ויעדיו ביחד עם חבורת אנשים נפלאה שעושה מלאכתה בתחושת שליחות, בהתנדבות וביראת קודש.