הגלובוס היקר ביותר בעולם

בימינו מהווה איראן את האיום הקיומי החמור ביותר של מדינת ישראל. היא אויב המפעיל את שליחיו סביבנו מכל הצדדים ובכל הגבולות. היא עצמה מתקרבת ליכולת גרעינית ויש לה יכולת שיגור טילי שיוט וטילים בליסטיים  שעלולים להגיע אלינו.

אך במהלך בשנות ה-70 של המאה הקודמת היו ישראל ואיראן של השאה ריזה פהאלווי ידידות קרובות. בין שתי המדינות היו קשרי מסחר ובטחון, כלכלה ועסקים מכל הסוגים.

במערכת היחסים הזו של איראן וישראל הייתה כמובן גם טיסה יומית של אל-על: Quickey בנתיב ת״א-טהרן-ת״א: יוצאים מוקדם בבוקר מנתב"ג, אוכלים ארוחת בוקר מעולה (לא נשכח את ריבת הדובדבנים המופלאה!), קונים כמה קופסאות של פיסטוק שאין דומה להם וחוזרים אחר הצהריים לארץ.

יום אחד יצאתי לטיסת מטען במטוס ״בואינג״ 707 לאיראן, שהיו בה מטענים מסוגים שונים, חלקם מסחריים וחלקם ביטחוניים. בגלל הסיבוך שבפריקת המטענים ביעד, היה ברור שנצטרך לשהות בטהרן לחניית לילה. שמחתי על ההזדמנות לביקור קצר וחווייתי בעיר הענקית.

יצאנו מנתב״ג עם אור ראשון, עקפנו את סוריה ולבנון מעל הים ופנינו מזרחה דרך מרכז טורקיה, כשהשמש הזורחת מסנוורת אותנו. הספקתי לראות את הרי אררט לפני שהגענו למרחב האווירי האיראני.

נחתנו בשדה התעופה ״מחראבאד״ (הקרוי היום על שמו של חומייני). סביבנו המריאו ונחתו, במסלול המקביל, גם מטוסי פאנטום של חיל-האוויר האיראני.

לאחר הנחיתה השארנו את המטוס בחניה בשדה לפריקת המטען ונסענו העירה, למלון ברחוב הראשי, שהשם שלו מעורר האסוציאציות היה "טאחטא-ג'אמשיד" 

("תחת ה-JumpSeat?").

לא נשארתי במלון, כמובן, ובליווי של איש מוסד שהיה מוצב בעיר יצאתי לבקר בשני מקומות: השוק הפרסי והמוזיאון של תכשיטי משפחת השאה, השמור במרתפי הבנק המרכזי של טהרן.

על הביקור בשוק ההומה לא נרחיב הפעם; אסתפק בכך שהתפעלתי ממבחר השטיחים הפרסיים.

המוזיאון היה משהו אחר. המוזיאון הציג את אוצרות השאה ומשפחתו – וזה היה אוסף מסנוור שכלל  יהלומים, אבני חן, תכשיטים יקרי-ערך, כתרים של משפחת המלוכה, כיסא המלכות הידוע בשם "כס הטווס" והמוצג העיקרי: גלובוס הזהב.

ראה צילום מצורף.