אהבת השמיים

מה אנחנו, הטייסים, עושים בעולם? זאת השאלה. אנחנו מקיפים אותו כמה מאות פעמים בקריירה ממוצעת של טייסי חברות התעופה וזוכים לראות שקיעות וזריחות במקומות שונים ובזמנים שונים, לפעמים באותו היום ממש. אנחנו עוברים בין מערכות מזג אוויר של חורף וקיץ באותו השבוע ונוחתים בחום כבד – לאחר שהמראנו ממסלולים מושלגים בצד השני של העולם. המכונות המופקדות בידינו מופלאות, לא פחות, גדולות וחזקות ואנחנו מפעילים אותן בזהירות ובכבוד כאילו יש בינינו התקשרות רגשית של אדם ומכונה. זה ניכר ביציאה לטיסה כבדה או בנחיתה מאתגרת במיוחד וכל אחד מימי העבודה שלנו יכול להיות בדיוק כזה.

אבל מה אנחנו עושים בעולם? אנחנו נותנים שרות לאנשים החיים בו, אם זה במטען שאנו מוודאים שיגיע עבורם ממקום למקום ואם זה הם עצמם היושבים בקבינה במאותיהם במשך שעות ומפקידים בידינו את חייהם בכלי תחבורה שלא יכול לעצור לרגע, שטס בסביבה שאין בה חמצן לנשימה וקר מכדי לשרוד – והכל מבלי להכיר איש מאיתנו. וזה נראה נורמלי ושגרתי כבר כל-כך הרבה שנים; זה אולי לא המקצוע העתיק בעולם אבל זה בטח אחד המרתקים.

יש המון רגעים במהלך הטיסה בהם עוברת איזו מחשבה עמוקה, תהייה משמעותית, אם זה במבט על האלפים וכמות השלג, או מדבריות אפריקה או האוקינוס שבסוף מסתיים בקו החוף המזרחי של אמריקה. רגע של שקט עצמי והתבוננות על העולם בו אנו חיים, כמה מופלא ומגוון, כמה פוטנציאל יש בו, לצד מחלוקות ובעיות; איזה יופי פרוס על פניו וכמה קצר הוא המרחק ביניהם, בין מראה אחד לאחר, בין נופים וגם בין השקט והסערה, בין השלווה למחלוקת ובין היכולת לחיות זה לצד זה ובין המלחמה, שנראית אף היא מהאוויר.

בטיסה אירופית אחת אפשר להבין שרוב שטח היבשת עדיין משמש לגידולים חקלאיים ובטיסה אחרת בדרום אמריקה אפשר להבין את החשיבות של העצים ויערות העד לחמצן שאנו נושמים. במעבר אחד מעל סעודיה אפשר להתפעל מאשת הבקרה המנהלת מאות מטוסים במרחב ורק בשנים האחרונות זכתה להוציא רישיון נהיגה בכביש. למי שלא יודע, בשמיים ערוץ החרום הוא אחד והוא תמיד פתוח, גם בין מטוסים ממדינות שלא מדברות אחת עם השנייה. זה קורה, זה יקרה וזה קרה, העולם באוויר גדול ומכיל יותר ממה שמשערים אלה שנמצאים מתחתיו.

אישית, גם אני, בכל מבט ורגע בטיסה, חושב על מה תפקידי בעולם ומה אנחנו עושים כאן למעשה מלבד העבודה התעופתית שאני כל כך אוהב בדיוק כמוכם, ותשובתי נמצאת בדיוק במילים אשר ייכתבו כעת ויספרו, כי אני יוצא מהקוקפיט לאחר עשרים שנים של טיסות מדהימות ומאתגרות, אלפי לגים מסביב לעולם, אל החיים הציבוריים באופן מלא ומצטרף לפוליטיקה הישראלית. זו שלצידה עסקנו בשנים האחרונות בקידום התעופה הישראלית, חוק הטיס ועוד עשרות ישיבות בכנסת בענייננו, אותה פוליטיקה אליה ממעטים היוצאים מן הקוקפיט לגשת, אולם אני עומד לצאת לדרך חדשה, מרתקת כנראה ומאתגרת לא פחות.

טייסות וטייסי ישראל, קוראות וקוראים יקרים. גם בנחיתה הכי נעימה ורכה אינך שוכח מאין המראת. אתם לי שדה הבית ואני ממריא לטיסה מסוג חדש ושונה. התעופה תהיה לי לבייס ואתם לי למשפחה תומכת. אני גאה להעביר את השרביט לאחר שמונה שנים לעמיתי, קברניט חגי מאייר. ולכם, חברי איגוד יקרים וקוראי המגזין, יש לי רק מילות תודה על הקריאה והעניין, התמיכה והעידוד. התעופה בישראל ובכלל איננה מורכבת רק מטייסים, היא רקמה אנושית של פסיפס אווירי שאין דומה לו, שהמחבר בין החלקים השונים הוא אהבת השמיים והעניין הרב שהם לא מפסיקים לייצר.

מילה על הפלטפורמה שבה אתם קוראים את הדברים הללו: בטאון איגוד הטייסים הישראלי הוא מיזם ייחודי ומוצלח והוא נכתב בעברית לכלל טייסות וטייסי ישראל, אוהבי התעופה והקהל הרחב ומתורגם מידי פעם בהזדמנויות חגיגיות לשפה האנגלית ומופץ בעולם. עמלים עליו טובי הכותבים והעורכים, הצלמים ואנשי המערכת. בהזדמנות זו ברצוני להוקיר אותם ולהביע בפניהם הערכה רבה ובמיוחד לאהרון לפידות העורך התעופִתי המיתולוגי והעיתונאי האווירי של איגוד הטייסים.

המשיכו במסורת הבטאון התעופתי שלנו, כתבו וקראו, הפיצו ופתחו אותו לאופקים חדשים, הוא יהיה שם בשבילכם עוד לשנים רבות.

בברכה והערכה

קברניט מידן בר

יו״ר איגוד הטייסים לשעבר