The Israeli Pilots Association magazine
The Israeli Pilots Association magazine
יש תפקידים שקל יחסית למלא בתקופות של שקט ושגרה. ויש תפקידים שהאדם הממלא אותם נבחן דווקא כאשר כל מה שנחשב מובן מאליו קורס סביבו. שבע שנות כהונתו של קברניט מידן בר כיו"ר איגוד הטייסים הישראלי השתייכו, כמעט למן ההתחלה, לסוג השני.
את סא"ל (מיל') מידן בר הכרתי לפני שנים. קשר שהחל כמקצועי התפתח עם הזמן לחברות אישית, ובמהלכה נחשפתי לאדם חרוץ, נבון, ממוקד ויצירתי, ובעיקר לאדם שמבין היטב את משמעותה של אחריות. עכשיו, כאשר הוא מסיים את תפקידו כיו"ר האיגוד ויוצא לדרך חדשה בזירה הפוליטית, נדמה לי שזה הזמן לומר כמה דברים על האיש – וגם על הדרך שעשה.
בר קיבל לידיו איגוד מקצועי חשוב, אבל השנים הפכו אותו להרבה יותר מנציג של איגוד מקצועי. איגוד הטייסים הישראלי, שהוקם ב־1976 וחבר בפדרציה הבינלאומית של איגודי הטייסים, IFALPA מייצג ציבור קטן יחסית במספרו אבל בעל חשיבות יוצאת דופן למדינה שאי אפשר להגיע אליה כמעט בשום דרך אחרת מלבד האוויר; מדינת אי.
ואז הגיעה הקורונה.
מעטים הענפים שנפגעו מן המגפה בעוצמה שבה נפגעה התעופה. מטוסים קורקעו, השמיים נסגרו, אלפי עובדים נשלחו הביתה וחברות תעופה נאבקו על עצם קיומן. באותם ימים אפשר היה לצפות מראש האיגוד שיתרכז, ובצדק, רק בפרנסתם ובזכויותיהם של חבריו. בר בחר להרחיב את נקודת המבט.
כבר בעיצומו של המשבר הוא הופיע בכנסת והתריע כי ישראל זקוקה לתכנון ולוודאות בתחום התעופה. בפברואר 2021, כאשר נתב"ג היה למעשה סגור, אמר לוועדת הכלכלה כי התעופה היא חלק מיסודות עצמאותה של מדינת ישראל וכי הפוטנציאל שלה הוא כלכלי, טכנולוגי ותיירותי. זו לא הייתה רק סיסמה. זו הייתה תפיסת עולם שתלווה אותו גם בשנים הבאות. הקורונה חלפה, לפחות במתכונתה הקטלנית, ואז הגיעה המלחמה – והמחישה עד כמה התפיסה הזאת הייתה נכונה.
מאז 7 באוקטובר גילתה ישראל שוב ושוב מה קורה כאשר חברות תעופה זרות מפסיקות לטוס לכאן. בשלב מסוים, מתוך יותר מ־140 חברות שטסו לנתב"ג לפני המלחמה, נותרו קומץ חברות בלבד, ובעיקר הישראליות. בר כתב אז כי "תעופה ישראלית היא נכס אסטרטגי". מי שעקב אחרי מה שהתרחש בנתב"ג בשנות המלחמה יודע שזו כבר מזמן אינה אמירה של יו"ר איגוד המבקש להגן על חבריו. זו עובדה הנוגעת לביטחון הלאומי, לכלכלה וליכולת של ישראל להישאר מחוברת לעולם בשעת חירום.
וזה, בעיניי, אחד הדברים שאפיינו את כהונתו של מידן יותר מכל: הוא ידע להיות יו"ר איגוד מקצועי נחוש, אבל השתדל שלא להפוך את האינטרס המקצועי לאינטרס היחיד. הוא הוביל נרטיב שטייסי ישראל והתעופה הישראלית נועדו בסופו של דבר לשרת את מדינת ישראל – באזרחות ובצבא – וכי כאשר האינטרס הענפי והאינטרס הלאומי נפגשים, צריך לדעת לראות את התמונה הגדולה.
גם לקראת סיום כהונתו המשיך להשמיע את אותו מסר. בדיון בכנסת במאי השנה הוא הזהיר כי ללא טיפול שורש בתשתיות התעופה ישראל לא תהיה מוכנה למשבר הבא, וקרא להסדרה ארוכת טווח של סמכויות המדינה ושל תשתיות התעופה. "נמשיך לעשות קסמים במקום לנהל מדיניות", הזהיר. יש במשפט הזה משהו שמסכם לא מעט ממה שניסה לעשות בשבע שנותיו בתפקיד: להעביר את התעופה הישראלית מתרבות של אלתור והישרדות למדיניות לאומית מסודרת.
אבל מידן בר הוא לא רק יו"ר איגוד.
הוא בן ההתיישבות העובדת, מושבניק מחבצלת השרון שגדל בעמק חפר. הוא שירת שנים ארוכות בחיל האוויר כטייס מסוקים, ביצע טיסות מבצעיות רבות והגיע לדרגת סגן־אלוף. גם לאחר שהגיע למגבלת הגיל לטיסה מבצעית לא נפרד מחיל האוויר, והוא ממשיך לשרת במילואים כמדריך טיסה בבית הספר לטיסה. באזרחות הוא קברניט באל על, עורך דין בהכשרתו ובעל השכלה במדעי המדינה ובחינוך.
טיסה, בוודאי טיסה צבאית, מטמיעה באדם כמה הרגלים שקשה להיפטר מהם אחר כך: עבודת צוות, משימתיות, קבלת החלטות, ובעיקר תחקור. לא לחפש מי אשם אלא מה קרה, מדוע קרה, ומה צריך לעשות אחרת בפעם הבאה. אצל מידן תרבות התחקור אינה טכניקה מקצועית; היא כמעט דרך חיים.
הוא איש רעים ושחקן קבוצתי, בעל יכולת יוצאת דופן להתחבר לאנשים. ראיתי לאורך השנים כיצד הוא מסוגל לדבר באותה טבעיות עם טייס צעיר, מפקד בכיר, שר, חבר כנסת או עיתונאי. אמא שלי למשל ״מתה״ עליו וכך גם בני משפחתי. הוא מכיר היטב את התקשורת הישראלית והבינלאומית, ובשנות המלחמה הפך גם לקול מוכר באולפנים – כפרשן, כאיש מקצוע וכמי שיודע להסביר לציבור הרחב עולם מורכב מאוד בשפה בהירה.
אבל מאחורי הנוכחות הציבורית יש גם צד אחר, פחות מצולם. לאורך השנים עסק בהתנדבות ובפעילות למען בני נוער, בתחומי התעופה, המנהיגות וההכנה לשירות הצבאי. הוא מתנדב פעיל בסיירת משטרת התנועה, ובתקופת המלחמה מצא זמן גם להגיע לאנשי כיתות הכוננות בקריית שמונה. מבחינתו, כך התרשמתי, שירות ציבורי אינו מתחיל במקום שבו ניצבת מצלמה ואינו מסתיים כאשר היא נכבית.
עכשיו הוא עובר לזירה שבה המצלמות כמעט לעולם אינן נכבות.
ב־27 ביולי הודיע מידן בר על הצטרפותו לישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, ובכך למעשה סימן את סיום שבע שנותיו בראש איגוד הטייסים. אינני מתכוון להפוך את טור הפרידה הזה להמלצה פוליטית. מידן נכנס מעתה למגרש אחר, שבו יעמדו דעותיו והחלטותיו למבחן הציבור, כפי שראוי לכל אדם שבוחר בפוליטיקה.
אבל אני שמח על עצם החלטתו להיכנס לחיים הציבוריים.
הפוליטיקה הישראלית זקוקה לאנשים שמגיעים אליה אחרי שכבר עשו משהו בחייהם; אנשים שניהלו, פיקדו, נשאו באחריות, עמדו במשברים, טעו, תחקרו, תיקנו והמשיכו הלאה. היא זקוקה גם לאנשים שמכירים את ההבדל בין מנהיגות לבין הופעה, בין סיסמה לבין תוכנית עבודה ובין "אני" לבין "אנחנו".
מידן בר מגיע אל הפוליטיקה עם מטען לא מבוטל של עשייה מגוונת ובעיקר עם היכרות עמוקה עם אותו מושג שכמעט נשחק אצלנו מרוב שימוש: שירות. עולם התעופה מלמד שיעור פשוט. גם הקברניט המנוסה ביותר אינו מטיס מטוס לבדו. יש לידו אנשי צוות, מאחוריו מערכות שלמות, ולפני ההמראה כולם צריכים לדעת לאן טסים, באיזה נתיב ומה עושים כאשר משהו משתבש.
אני מאחל למידן שייקח איתו גם לפוליטיקה את השיעור הזה.
שיישאר איש צוות גם כאשר היצרים הפוליטיים יפתו אותו להפוך לסוליסט; שימשיך לתחקר גם כאשר יהיה נוח יותר להאשים; שיישאר ממלכתי גם כשהממלכתיות אינה פופולרית; ושיידע להיות נחוש בלי לאבד את היכולת להקשיב.
מידן יקר: אתה רשאי להמריא.